שלום לכם,
אמש נשאתי דברים בהפגנה הגדולה מול בית ראש הממשלה. הנה הנאום הקצר שלי:
שבוע טוב, שמי רחל עזריה, ואני במאבק הזה מתחילתו, וככל שהמאבק מתקדם, כך אני חוזרת וקוראת יותר ויותר את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
ב-1949, מיד לאחר קום המדינה, כשאודים מוצלים מאש עלו בהמונים מאירופה, כשמאות אלפי יהודים עלו בחפזה ממדינות ערב לעיתים משאירים מאחור את רכושם, כשאנשים חיו בפחונים, בדונים ובמעברות- נחקק חוק חינוך חובה חינם. היה ברור לאבות ולאמהות המייסדים, שזו חובתה של המדינה.
מיד החלו גם בבניית בתי חולים, טיפות חלב, מערך של תחבורה ציבורית, בתי משפט, ובהקמת התשתית האזרחית של מדינת ישראל. אף אחד לא התווכח ואמר שאין כסף. אף אחד לא שאל מהו סעיף התקציבי, אף אחד לא אמר שהציבור יכול להסתדר לבד. היה ברור לאבות המייסדים שיש להם אחריות על הציבור, על העם היהודי ועל מדינת ישראל.
כולנו נהננו מההשקעות האלו, וגם אני כילדה נהנתי ממערכת בריאות מצויינת, מבית ספר מעולה, מחוגים, ומכל התשתיות.
והיום, אני אמא לשלוש בנות מדהימות, ואני רוצה לתת להן לפחות את מה שאני קיבלתי- חינוך מעולה, תחבורה ציבורית, מערכת בריאות מצויינת, חוגים בלי סוף, קייטנה בקייץ- וגם ללכת לבריכה מידי פעם- אבל זה נהיה בלתי אפשרי.
ולמה? כי ממשלת ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות קיצצה וקיצצה וקיצצה: קיצצו בתקציבי הבריאות, וכך חולים שוכבים במסדרון, קיצצו בתקציב משרד החינוך, וכך לכל מנהל בית ספר יש רק 75% מהתקציב לו הוא זקוק- ומי משלים את החסר? אנחנו ההורים. קיצצו בחצי את תקציבי המתנסים- ולכן החוגים כל כך יקרים, והקייטנות, והבריכה הציבורית. כי ממשלת ישראל קיצצה בתקציב לבניית מעונות יום, וכך כבר 3 שנים שלא נבנה שום מעון באזורים שלנו.
ואנחנו לא מחזיקים מעמד.
יותר מידי חברים שלנו שלא החזיקו מעמד עזבו את הארץ, הם קיבלו הצעות כל כך מפתות: הודיה באנגליה, יעלי בבוסטון, גולן בניו יורק, וליאורה בדרום אפריקה.
הם לא רצו לעזוב, אבל זה לא עובד פה.
ואנחנו פה כדי לאמר לנתניהו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, שאנחנו פה, ואנחנו נישאר, גם במדינת ישראל וגם בכיכרות עד שהוא יבין שיש לו אחריות, שיש לו אחריות על החברה הישראלית, על מדינת ישראל.
כי אנחנו, האנשים שחיים במדינת ישראל, תושבי מדינת ישראל, אנחנו מדינת ישראל. מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי, אם העם היהודי לא שורד פה, אז המנהיגים שלנו אל ממלאים את חובתם.
ואל תאמרו לי שאין כסף, אם היה בהקמת המדינה יש גם עכשיו.
שואלים אותי אם יצא מזה משהו, אז קודם כל כבר יצא מזה! לקחנו אחריות, הרמנו את הראש, יצאנו לרחובות וגילינו שכולנו באותה סירה. אבל יותר מזה. אנחנו עם של חלוצים. אנחנו עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה. המאבק עוד ארוך!
עוד יומיים ט' באב, מאז חורבן בית המקדש חיכינו 2000 שנה לנס הזה, לשיבת העם לארץ והקמת מדינת ישראל. ולכן אנחנו לא נוותר. אנחנו נשאר באוהלים, ונבוא לכיכרות שבת אחרי שבת אחרי שבת, עד שנחזיר לעצמו את המדינה.
אמש נשאתי דברים בהפגנה הגדולה מול בית ראש הממשלה. הנה הנאום הקצר שלי:
שבוע טוב, שמי רחל עזריה, ואני במאבק הזה מתחילתו, וככל שהמאבק מתקדם, כך אני חוזרת וקוראת יותר ויותר את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
ב-1949, מיד לאחר קום המדינה, כשאודים מוצלים מאש עלו בהמונים מאירופה, כשמאות אלפי יהודים עלו בחפזה ממדינות ערב לעיתים משאירים מאחור את רכושם, כשאנשים חיו בפחונים, בדונים ובמעברות- נחקק חוק חינוך חובה חינם. היה ברור לאבות ולאמהות המייסדים, שזו חובתה של המדינה.
מיד החלו גם בבניית בתי חולים, טיפות חלב, מערך של תחבורה ציבורית, בתי משפט, ובהקמת התשתית האזרחית של מדינת ישראל. אף אחד לא התווכח ואמר שאין כסף. אף אחד לא שאל מהו סעיף התקציבי, אף אחד לא אמר שהציבור יכול להסתדר לבד. היה ברור לאבות המייסדים שיש להם אחריות על הציבור, על העם היהודי ועל מדינת ישראל.
כולנו נהננו מההשקעות האלו, וגם אני כילדה נהנתי ממערכת בריאות מצויינת, מבית ספר מעולה, מחוגים, ומכל התשתיות.
והיום, אני אמא לשלוש בנות מדהימות, ואני רוצה לתת להן לפחות את מה שאני קיבלתי- חינוך מעולה, תחבורה ציבורית, מערכת בריאות מצויינת, חוגים בלי סוף, קייטנה בקייץ- וגם ללכת לבריכה מידי פעם- אבל זה נהיה בלתי אפשרי.
ולמה? כי ממשלת ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות קיצצה וקיצצה וקיצצה: קיצצו בתקציבי הבריאות, וכך חולים שוכבים במסדרון, קיצצו בתקציב משרד החינוך, וכך לכל מנהל בית ספר יש רק 75% מהתקציב לו הוא זקוק- ומי משלים את החסר? אנחנו ההורים. קיצצו בחצי את תקציבי המתנסים- ולכן החוגים כל כך יקרים, והקייטנות, והבריכה הציבורית. כי ממשלת ישראל קיצצה בתקציב לבניית מעונות יום, וכך כבר 3 שנים שלא נבנה שום מעון באזורים שלנו.
ואנחנו לא מחזיקים מעמד.
יותר מידי חברים שלנו שלא החזיקו מעמד עזבו את הארץ, הם קיבלו הצעות כל כך מפתות: הודיה באנגליה, יעלי בבוסטון, גולן בניו יורק, וליאורה בדרום אפריקה.
הם לא רצו לעזוב, אבל זה לא עובד פה.
ואנחנו פה כדי לאמר לנתניהו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, שאנחנו פה, ואנחנו נישאר, גם במדינת ישראל וגם בכיכרות עד שהוא יבין שיש לו אחריות, שיש לו אחריות על החברה הישראלית, על מדינת ישראל.
כי אנחנו, האנשים שחיים במדינת ישראל, תושבי מדינת ישראל, אנחנו מדינת ישראל. מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי, אם העם היהודי לא שורד פה, אז המנהיגים שלנו אל ממלאים את חובתם.
ואל תאמרו לי שאין כסף, אם היה בהקמת המדינה יש גם עכשיו.
שואלים אותי אם יצא מזה משהו, אז קודם כל כבר יצא מזה! לקחנו אחריות, הרמנו את הראש, יצאנו לרחובות וגילינו שכולנו באותה סירה. אבל יותר מזה. אנחנו עם של חלוצים. אנחנו עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה. המאבק עוד ארוך!
עוד יומיים ט' באב, מאז חורבן בית המקדש חיכינו 2000 שנה לנס הזה, לשיבת העם לארץ והקמת מדינת ישראל. ולכן אנחנו לא נוותר. אנחנו נשאר באוהלים, ונבוא לכיכרות שבת אחרי שבת אחרי שבת, עד שנחזיר לעצמו את המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה