הדרת נשים, אל תשכנעו את עצמכן שזה לטובתכן

זה היה ברור שזה יקרה. זו היתה שאלה של זמן עד שכל המצקצקים יתחילו להסביר לנו למה הדרת נשים והעלמתן מהמרחב הציבורי היא בעצם לטובתנו. גם היה ברור שמיד יהיו כמה נשים שיסבירו למה להן נוח יותר להיות מודרות.

אני אישה דתיה ומתוך תחושה אישית שלי אני לא יושבת ליד גברים באוטובוס. טלטלות הדרך והדוחק גורמים לכך שלא נעים לי לשבת כך. ולכן אני תמיד מקפידה לשבת ליד אישה, או בספסל פנוי. אבל זה שלי נוח לשבת כך לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר בחברה הישראלית איך והיכן הם ישבו. זה אפילו לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר דתיים בחברה הישראלית איך הם ישבו. זה עניין שלי. העקרון החשוב הוא שאין לי זכות להשליט על כלל החברה את רצונותיי הספציפיים.

אבל זה לא רק זה. התפיסה לפיה ניתן להעלים נשים מן המרחב הציבורי היא הרבה יותר רחבה מאיפה אני אבחר לשבת באוטובוס. אני עוסקת בנושא הזה למעלה משלוש שנים. הרגע המכונן מבחינתי היה כשבזמן שהתמודדתי לבחירות למועצת העיר, ביקשנו כמו כל רשימה למועצת העיר לפרסם את תמונת נציגי סיעתנו על אוטובוס. תגובת חברת הפרסום הייתה אין בעיה רק לא בחורות. כשניסיתי לומר שלא תהיה תמונה של "בחורה" אלא של אישה דתיה, נשואה, אמא לשתיים שמתמודדת לבחירות למועצת העיר ולכן תמונתי תהיה צנועה, התגובה הייתה שזה לא משנה אם זו בחורה בת שלוש או בת שמונים, וזה ממש לא מעניין אותנו אם היא צנועה או לא. אין תמונות של נשים על אוטובוסים בירושלים נקודה.

ההדרה אף פעם לא באה לדאוג לנו, הנשים. העלמתן של נשים מן המרחב הציבורי לא פועלת לטובתנו . במקרה הזה היא פעלה באופן ברור ומובהק לרעתי ולרעת נשים אחרות בפוליטיקה הישראלית. והיא לא פועלת רק לרעתנו, יש לנו אחריות גדולה לבנות שלנו, שיגדלו מתוך תחושה שהן יכולות למלא כל תפקיד שהן רוצות, כשילדות גדלות מבלי לראות נשים כדמויות לחיקוי במרחב הציבורי, אנחנו מקטינות ומנמיכות אותן.

המהלך פה הוא הרבה יותר רחב. המאבק בהדרת נשים והעלמתן מן המרחב הציבורי הוא מאבק נגד קבוצות קיצוניות קטנות שמנסות להשתלט על סדר היום ועל המרחב הציבורי במדינת ישראל.

אותן קבוצות קטנות הן שמנסות להעלים את הנשים. הטענה שלהם היא נגד קבוצה קיצונית אחרת שמעוניינת להציג נשים ככלי, להפשיט נשים בפרסומות ובשלטי חוצות. אנחנו המרחב הרחב והמשותף , ממש לא מעוניינים לאפשר לקבוצות קטנות להשליט את תפיסתן על כולנו. אנחנו מעוניינים לחיות בחברה שמכבדת נשים כבני אדם,  לא מעלימה אותן ולא מפשיטה אותן. בואו נגדיר ביחד,אנו המיינסטרים הישראלי, קבוצת הרוב המתונה של החברה הישראלית, חילונים, חרדים, דתיים ,מוסלמים, נוצרים, איך היינו רוצים שהחברה הישראלית תראה. בכדי המציאות בארץ תשתנה אנו הרוב הדומת והמתון צריך לצעוק את צעקתו ולעמוד על שלו.

בואו נקבל החלטות לפי מה שאנחנו היינו רוצים לראות, לפי האידאל שלנו. לא מתוך פחד שאם נאפשר או נאסור דבר אחד, המטוטלת תזוז רחוק מידי לצד השני. בואו ניצור את הסולידריות ונגדיר ביחד את עולם הערכים שלנו ולא ניתן לקבוצות קטנות וקיצוניות להחליט בשבילנו.

ואז ברור שתסכימו איתי שכולנו רוצים לראות נשים במרחב הציבורי.

לימור לבנת, לא נסכים יותר לספינים ולכניעה

מחאת הקיץ הבהירה לנו, המיינסטרים הישראלי, שיש לנו כוח עצום. לא נסכים יותר לאותם הסכמים שנכנעו לקבוצות מיעוט

התבטאותה של השרה לימור לבנת שההדרה בשכונות החרדיות לגיטימית בעיניה, מוכיחה שבינתיים המאבק בהדרת נשים טרם גרם לפוליטיקאים להבין את מה שאנו, הפעילים נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, צועקים כבר תקופה ארוכה. אי אפשר יותר להתייחס אל החברה הישראלית כאל תת קבוצות קטנות ושונות ושכל אחד ינהל את ענייניו בשקט. אין דבר כזה.

יכול להיות שלשרה לימור לבנת לא אכפת שהיא אינה מוזכרת בעיתונות החרדית. לי כאישה דתייה זה מאוד מפריע שאפילו בעלונים של הציבור הציוני דתי לא מופיעות נשים. זה מתחיל מהחרדים וזוחל אלינו, הציונות הדתית, והעובדה שלימור לבנת כשרה בממשלת ישראל בוחרת לא להתייחס לזה, מגדילה את הסיכוי שזה יפגע בי כאישה דתייה. אנחנו חיים פה ביחד, וכולנו משפיעים על החברה הישראלית.

בהמשך אמרה השרה שאין לה בעיה עם הפרדה באוטובוסים בשכונות חרדיות. אם כך, בואו נבהיר אחת ולתמיד מהן אותן שכונות חרדיות. מי נחשבת שכונה חרדית ומי לא? האם רק בשכונות שבהן יש 100% חרדים? האם כשיש 80% חרדים, זו נחשבת שכונה חרדית? במקום שבו טוענת קבוצה חרדית קטנה וצעקנית שזו השכונה שלה, כולם נכנעים מולם. ומה קורה עם כל אותו ציבור שאינו חרדי? מה הוא אמור לעשות באותן "שכונות חרדיות"?

וזה לא רק הציבור הלא חרדי. חרדים רבים מתנגדים בתוקף לחידושי ההפרדה הנוחתים עליהם בזה אחר זה: באוטובוסים, במרפאות, ברחובות, בקופות בסופרמרקט, בגינות ציבוריות ועוד ועוד. הקמפיין נגד הדרת נשים, שצובר תאוצה, מאפשר לרבים ולרבות מהם לצאת ולומר בקול את מה שעד כה בעיקר לחשו: גם הם לא רוצים את ההפרדה הזאת. אז למה היא מתקיימת? בדיוק בגלל שחברי ממשלת ישראל מעלימים עין מהתופעות האלו, וחושבים שהם נאורים ומתחשבים בכך שהם מאפשרים להם לקרות. בפועל הם מאפשרים לגורמים קיצונים בציבור החרדי להכריח את הציבור החרדי כולו לנהוג באופן שאינו תואם את ערכיו.

האמת היא שזה הרבה יותר מכך.  מחאת הקיץ הבהירה לנו, המיינסטרים הישראלי, הציבור המגוון שמנסה בכל כוחו לחיות פה ביחד, שיש לנו כוח עצום. התחלנו אחרי הרבה שנים לדבר שוב על הערכים המשותפים שלנו. למדנו שאנחנו לא צריכים להסכים יותר לפער הבלתי נסבל בין המדינה שאנו מייצגים כאזרחיה, לבין המדינה שהפוליטיקאים שלנו יוצרים באמצעות הסכמים קואליציוניים. הם מוותרים לקבוצות קיצוניות, מתעלמים מהאחריות שלהם כלפי אזרחי המדינה, וכמובן, מתייחסים לתפקידם כאל ספין תקשורתי אחד ארוך. בסופו של דבר, הדרת נשים מנוגדת לערכים הבסיסיים שלנו כחברה יהודית ודמוקרטית, ועל הערכים שלנו אנחנו ממש אבל ממש לא מוכנים לוותר.

לימור לבנת. בשבתך כחברה בממשלה נקבעו התקנות, נוצרו ההסדרים ותוכננו התוכניות שיצרו את הדרת הנשים. הצטרפותך למאבק בהדרה מבורכת, אבל בתנאי שאת מבינה שאנחנו לא נסכים יותר לאותם הסכמים, ספינים וכניעה לקבוצות מיעוט שיצרו את הדרת הנשים שמזעזעת אותך ואותנו.

טור שהתפרסם בynet.

מה עם הילדים שלנו??

כבר שנים שמחירי מעונות היום עולים בהתמדה. עוד שנה ועוד שנה, ומחירי הגנים הפרטיים קפצו בעשור האחרון בלמעלה מ-50%. הרבה יותר מאשר המשכורות שלנו. ממשלת ישראל עצמה עיניים, ומשרד התמ"ת שהנושא היה באחריותו גלגל עיניים לשמיים. אף אחד לא לקח אחריות, לאף אחד לא היה אכפת. ואנחנו, המשפחות הצעירות ההורים לילדים הקטנים קרסנו שוב ושוב תחת הנטל.

בקיץ האחרון יצאנו לרחובות. יצאנו אנו ההורים, במצעדי עגלות בעשרות ערים ברחבי הארץ, כי לא עמדנו בזה יותר, לא עמדנו בנטל העלויות, לא עמדנו בהעדר הקשר בין שעות העבודה וימי העבודה שלנו לבין שעות וימי החופשה של הילדים, וחמור מכל, הקושי הגדול להשאיר את ילדינו במסגרת שאין עליה שום פיקוח, כל הנטל הזה נהיה כבד מנשוא.

צעדנו יחדיו הורים וילדים, וגם לא מעט סבים וסבתות הצטרפו. וכשהתכנסה ועדת טרכטנברג, הכנו נייר מסודר ובאנו לדבר בוועדה. הסברנו את הקשיים, הסברנו את הצרכים, ודרשנו שוב ושוב חינוך חינם לגיל הרך, ושכל התחום יהיה באחריות משרד החינוך. זהו משרד שמטפל בכל הגילאים מגיל שלוש ואילך, אין סיבה שדווקא גילאי לידה עד שלוש, הגילאים הכי רכים, הכי צעירים יהיו באחריות משרד התעשייה והמסחר. האם מדובר בקורסים להסבה מקצועית או בטיפול בפעוטות?

תחום זה נמצא באחריות משרד התמ"ת מסיבות היסטוריות. כי פעם הקונספציה הייתה שכדי להגדיל את התעסוקה של נשים, נארגן לילדיהן בייביסיטר, או שמירת חפצים (ילדים), ואז הם יוכלו לצאת לעבודה. היום אנחנו יודעים שזה לא עובד כך. גם כי משרד התמ"ת לא בונה מעונות יום, גם כי אין פיקוח כמו שצריך, גם כי הבירוקרטיה גורמת לכך שיותר מדי הורים לא מצליחים לקבל את ההנחות שמגיעות להם, וגם כי המטפלות מקבלות שכר כל כך נמוך, שזה מאוד מקשה עליהן את העבודה. במילים אחרות, תחום הגיל הרך צריך יד מכוונת, ומשרד שעוסק ביום יום בתחומי חינוך ועבודה עם ילדים. במילים אחרות, משרד החינוך.

בהמלצה של ועדת טרכטנברג נאמר באופן חד משמעי שכל תחום הטיפול בתינוקות צריך לעבור למקומו הטבעי- משרד החינוך. שם גם יודעים איך לבנות מעונות יום, שם יודעים איך לפקח, ושם יודעים איך לעבוד עם ילדים. נכון, לא קיבלנו בהמלצות של טרכטנברג חינוך חינם מלידה עד שלוש. אבל חשקנו שיניים והבנו שגם המעבר של התחום למשרד החינוך, הפיקוח האינטנסיבי, לקיחת האחריות, זה שלב אחד בכיוון הנכון.

ופתאום, ראש הממשלה משנה את החלטות דוח טרכטנברג, הדוח שהוא בעצמו אימץ. למה? כי שר התמ"ת, שלום שמחון, לא רוצה לותר על תחום מעונות היום במשרדו. תקשיבו טוב, השר שמחון מנהל מאבק אגו על חשבון הילדים שלנו. על חשבון החינוך לגיל הרך במדינת ישראל, על חשבוננו ההורים המותשים. ונתניהו מגבה אותו.

אבל כולנו יחד צריכים להבהיר לו שלא ניתן לזה לקרות. לא יכול להיות שנתניהו מתעלם ממאות אלפי הורים, לא יכול להיות שאנחנו נשלם את המחיר הפוליטי של מערכת היחסים של נתניהו עם מפלגת עצמאות(?!) אנחנו ההורים דורשים ממך, ראש הממשלה, אל תשחק את המשחק הפוליטי על גבינו. אחרת נשלח אותך לחדר לחשוב על מה שעשית, שבמילים אחרות זה אומר- נזכור את זה טוב טוב לבחירות הבאות.

הכותבת היא חברת מועצה בעיריית ירושלים, ממובילות מחאת העגלות ואמא מותשת ל-3 בנות צעירות.