הדרת נשים, אל תשכנעו את עצמכן שזה לטובתכן

זה היה ברור שזה יקרה. זו היתה שאלה של זמן עד שכל המצקצקים יתחילו להסביר לנו למה הדרת נשים והעלמתן מהמרחב הציבורי היא בעצם לטובתנו. גם היה ברור שמיד יהיו כמה נשים שיסבירו למה להן נוח יותר להיות מודרות.

אני אישה דתיה ומתוך תחושה אישית שלי אני לא יושבת ליד גברים באוטובוס. טלטלות הדרך והדוחק גורמים לכך שלא נעים לי לשבת כך. ולכן אני תמיד מקפידה לשבת ליד אישה, או בספסל פנוי. אבל זה שלי נוח לשבת כך לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר בחברה הישראלית איך והיכן הם ישבו. זה אפילו לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר דתיים בחברה הישראלית איך הם ישבו. זה עניין שלי. העקרון החשוב הוא שאין לי זכות להשליט על כלל החברה את רצונותיי הספציפיים.

אבל זה לא רק זה. התפיסה לפיה ניתן להעלים נשים מן המרחב הציבורי היא הרבה יותר רחבה מאיפה אני אבחר לשבת באוטובוס. אני עוסקת בנושא הזה למעלה משלוש שנים. הרגע המכונן מבחינתי היה כשבזמן שהתמודדתי לבחירות למועצת העיר, ביקשנו כמו כל רשימה למועצת העיר לפרסם את תמונת נציגי סיעתנו על אוטובוס. תגובת חברת הפרסום הייתה אין בעיה רק לא בחורות. כשניסיתי לומר שלא תהיה תמונה של "בחורה" אלא של אישה דתיה, נשואה, אמא לשתיים שמתמודדת לבחירות למועצת העיר ולכן תמונתי תהיה צנועה, התגובה הייתה שזה לא משנה אם זו בחורה בת שלוש או בת שמונים, וזה ממש לא מעניין אותנו אם היא צנועה או לא. אין תמונות של נשים על אוטובוסים בירושלים נקודה.

ההדרה אף פעם לא באה לדאוג לנו, הנשים. העלמתן של נשים מן המרחב הציבורי לא פועלת לטובתנו . במקרה הזה היא פעלה באופן ברור ומובהק לרעתי ולרעת נשים אחרות בפוליטיקה הישראלית. והיא לא פועלת רק לרעתנו, יש לנו אחריות גדולה לבנות שלנו, שיגדלו מתוך תחושה שהן יכולות למלא כל תפקיד שהן רוצות, כשילדות גדלות מבלי לראות נשים כדמויות לחיקוי במרחב הציבורי, אנחנו מקטינות ומנמיכות אותן.

המהלך פה הוא הרבה יותר רחב. המאבק בהדרת נשים והעלמתן מן המרחב הציבורי הוא מאבק נגד קבוצות קיצוניות קטנות שמנסות להשתלט על סדר היום ועל המרחב הציבורי במדינת ישראל.

אותן קבוצות קטנות הן שמנסות להעלים את הנשים. הטענה שלהם היא נגד קבוצה קיצונית אחרת שמעוניינת להציג נשים ככלי, להפשיט נשים בפרסומות ובשלטי חוצות. אנחנו המרחב הרחב והמשותף , ממש לא מעוניינים לאפשר לקבוצות קטנות להשליט את תפיסתן על כולנו. אנחנו מעוניינים לחיות בחברה שמכבדת נשים כבני אדם,  לא מעלימה אותן ולא מפשיטה אותן. בואו נגדיר ביחד,אנו המיינסטרים הישראלי, קבוצת הרוב המתונה של החברה הישראלית, חילונים, חרדים, דתיים ,מוסלמים, נוצרים, איך היינו רוצים שהחברה הישראלית תראה. בכדי המציאות בארץ תשתנה אנו הרוב הדומת והמתון צריך לצעוק את צעקתו ולעמוד על שלו.

בואו נקבל החלטות לפי מה שאנחנו היינו רוצים לראות, לפי האידאל שלנו. לא מתוך פחד שאם נאפשר או נאסור דבר אחד, המטוטלת תזוז רחוק מידי לצד השני. בואו ניצור את הסולידריות ונגדיר ביחד את עולם הערכים שלנו ולא ניתן לקבוצות קטנות וקיצוניות להחליט בשבילנו.

ואז ברור שתסכימו איתי שכולנו רוצים לראות נשים במרחב הציבורי.

לימור לבנת, לא נסכים יותר לספינים ולכניעה

מחאת הקיץ הבהירה לנו, המיינסטרים הישראלי, שיש לנו כוח עצום. לא נסכים יותר לאותם הסכמים שנכנעו לקבוצות מיעוט

התבטאותה של השרה לימור לבנת שההדרה בשכונות החרדיות לגיטימית בעיניה, מוכיחה שבינתיים המאבק בהדרת נשים טרם גרם לפוליטיקאים להבין את מה שאנו, הפעילים נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, צועקים כבר תקופה ארוכה. אי אפשר יותר להתייחס אל החברה הישראלית כאל תת קבוצות קטנות ושונות ושכל אחד ינהל את ענייניו בשקט. אין דבר כזה.

יכול להיות שלשרה לימור לבנת לא אכפת שהיא אינה מוזכרת בעיתונות החרדית. לי כאישה דתייה זה מאוד מפריע שאפילו בעלונים של הציבור הציוני דתי לא מופיעות נשים. זה מתחיל מהחרדים וזוחל אלינו, הציונות הדתית, והעובדה שלימור לבנת כשרה בממשלת ישראל בוחרת לא להתייחס לזה, מגדילה את הסיכוי שזה יפגע בי כאישה דתייה. אנחנו חיים פה ביחד, וכולנו משפיעים על החברה הישראלית.

בהמשך אמרה השרה שאין לה בעיה עם הפרדה באוטובוסים בשכונות חרדיות. אם כך, בואו נבהיר אחת ולתמיד מהן אותן שכונות חרדיות. מי נחשבת שכונה חרדית ומי לא? האם רק בשכונות שבהן יש 100% חרדים? האם כשיש 80% חרדים, זו נחשבת שכונה חרדית? במקום שבו טוענת קבוצה חרדית קטנה וצעקנית שזו השכונה שלה, כולם נכנעים מולם. ומה קורה עם כל אותו ציבור שאינו חרדי? מה הוא אמור לעשות באותן "שכונות חרדיות"?

וזה לא רק הציבור הלא חרדי. חרדים רבים מתנגדים בתוקף לחידושי ההפרדה הנוחתים עליהם בזה אחר זה: באוטובוסים, במרפאות, ברחובות, בקופות בסופרמרקט, בגינות ציבוריות ועוד ועוד. הקמפיין נגד הדרת נשים, שצובר תאוצה, מאפשר לרבים ולרבות מהם לצאת ולומר בקול את מה שעד כה בעיקר לחשו: גם הם לא רוצים את ההפרדה הזאת. אז למה היא מתקיימת? בדיוק בגלל שחברי ממשלת ישראל מעלימים עין מהתופעות האלו, וחושבים שהם נאורים ומתחשבים בכך שהם מאפשרים להם לקרות. בפועל הם מאפשרים לגורמים קיצונים בציבור החרדי להכריח את הציבור החרדי כולו לנהוג באופן שאינו תואם את ערכיו.

האמת היא שזה הרבה יותר מכך.  מחאת הקיץ הבהירה לנו, המיינסטרים הישראלי, הציבור המגוון שמנסה בכל כוחו לחיות פה ביחד, שיש לנו כוח עצום. התחלנו אחרי הרבה שנים לדבר שוב על הערכים המשותפים שלנו. למדנו שאנחנו לא צריכים להסכים יותר לפער הבלתי נסבל בין המדינה שאנו מייצגים כאזרחיה, לבין המדינה שהפוליטיקאים שלנו יוצרים באמצעות הסכמים קואליציוניים. הם מוותרים לקבוצות קיצוניות, מתעלמים מהאחריות שלהם כלפי אזרחי המדינה, וכמובן, מתייחסים לתפקידם כאל ספין תקשורתי אחד ארוך. בסופו של דבר, הדרת נשים מנוגדת לערכים הבסיסיים שלנו כחברה יהודית ודמוקרטית, ועל הערכים שלנו אנחנו ממש אבל ממש לא מוכנים לוותר.

לימור לבנת. בשבתך כחברה בממשלה נקבעו התקנות, נוצרו ההסדרים ותוכננו התוכניות שיצרו את הדרת הנשים. הצטרפותך למאבק בהדרה מבורכת, אבל בתנאי שאת מבינה שאנחנו לא נסכים יותר לאותם הסכמים, ספינים וכניעה לקבוצות מיעוט שיצרו את הדרת הנשים שמזעזעת אותך ואותנו.

טור שהתפרסם בynet.

חיפוש ערכי

אחת הסיבות למערכת היחסים המורכבת עם הציבור החרדי במדינת ישראל היא שאנו, הציבור הלא חרדי איננו יודעים באיזו מן מערכת יחסים אנו מעוניינים.

יתרה מכך, אנחנו לא יודעים איזו חברה אנחנו רוצים, מה חשוב לנו? מהם הערכים שלנו? מהן המטרות שלנו?

החרדים יודעים בדיוק איזו מדינה הם היו רוצים לראות. בראש ובראשונה מדינת הלכה, מדינה חרדית. הם יודעים מה הם רוצים. אבל מה אנחנו רוצים ומהם הערכים שלנו שעומדים בבסיס החברה שלנו? יהדות? ציונות? שוויון? אחריות כלפי העם היהודי? מה חשוב לנו? על מה לא נוותר?

יש שתי סיבות לחוסר הבהירות אודות הערכים שלנו והעקרונות שחשובים שלנו.

הסיבה הראשונה היא המשפט שנעשה לתמצית ההוויה הישראלית בשנים האחרונות: אל תהיה צודק תהיה חכם. פרגמטיזם במלא מובן המילה. לא כדאי לדון על ערכים, לא כדאי להתווכח על העובדות, הכי חשוב לצאת חכם, למצוא פתרונות, מבחן התוצאה הוא הקובע. וכך אם אתה נמצא מול קבוצה קטנה ומגובשת שיודעת מה היא רוצה, הכי חשוב- שתהיה חכם ותוותר. כי מה זה כבר לוותר קצת, זה תמיד חכם יותר מאשר להתווכח, לריב להתעקש- עזבו אתכם זה לא כזה משנה.

הסיבה השנייה היא הרב תרבותיות ופלורליזם. פתאום בשם הרב תרבותיות, אנו חברת הרוב, מחוייבים לאפשר לכל תת קבוצה לקיים את עצמה, וזה נהיה הערך המרכזי שלנו כקבוצה. לאפשר לקבוצות אחרות לחיות בתוכנו. לגלות סובלנות. אבל מה חשוב לנו? על זה אנחנו לא מדברים. האם יש לנו קוים אדומים? יש לנו ערכים משלנו? וזה נהיה עוד יותר מסובך, כי כבר אסור לנו להעביר ביקורת על אורחות חייה של אף תת קבוצה. זה נחשב לא פוליטיקלי קורקט להעביר ביקורת על האפליה שיש כלפי נשים חרדיות, או כלפי מזרחיים/ספרדים בחינוך החרדי. כי אסור לנו להתערב בנעשה אצלם.

בדיון במועצת העיר ירושלים לפני זמן מה, עלה נושא הכותל המערבי והרובע היהודי. החרדים טענו בלהט כי הכותל והרובע צריכים להיות מותאמים לציבור החרדי, כיון שהם פוקדים את האזורים האלו הכי הרבה. לפיכך צריכים להיות שבילים נפרדים לגברים ולנשים, סדרניות צניעות, ועוד ועוד. אני טענתי, שכיון שהרובע היהודי והכותל המערבי שייכים לכל העם היהודי- כל יהודי שמגיע לכותל צריך להרגיש בנוח. לפיכך לא ייתכן שיהיו סדרניות צניעות שינזפו בקבוצות של יהודים אמריקאים ששרים יחד "עם ישראל חי", לא יתכן שברובע היהודי יהיו אירועים שמותאמים רק לציבור החרדי. אחד מערכי הציונות היא מחשבה על כל העם היהודי ולפיכך אנו מחוייבים לוודא שהכותל והרובע יהיו מותאמים לכולם.

הגיע הזמן שנזכיר לעצמנו שיש לנו ערכים וסדר יום.

הגיע הזמן שננסח את הערכים האלו מחדש, אחרי הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, אחרי הרב תרבותיות, ואחרי קדושת הפרגמטיזם. בואו נשב וננסח לעצמנו את הערכים שלנו.  ואחרי שננסח לעצמנו את הערכים,  אז נוכל לגשת ולדבר עם הציבור החרדי. מתוך עמדה ערכית ברורה, נוכל למצוא את הפשרות ולאפשר לכולנו לחיות פה ביחד.

האם הפמניזם בנסיגה?

בכיתה י"ב ביצעתי את אחת המחאות הפמניסטיות הראשונות שלי.

זה היה במסגרת שיעורי "אישות ומשפחה". כשלמדנו על דינה של ילדה בת שלוש שאביה השיא אותה ועסקנו בשאלה האם היא נחשבת נשואה או לא. זה שהתקיים דיון הלכתי כזה לפני כאלפיים שנה לא אומר שזה מה שצריך להיות בתכנית הלימודים של החינוך הממלכתי דתי כהכנה ל"חיי משפחה". התעצבנתי ומרדתי וסרבתי לקחת חלק בשיעורים, לבסוף גם סרבתי לכתוב במבחן את התשובות לשאלות אודות נושאים אלו. את המחיר למחאה הפמניסטית שלי שילמתי בציון הסופי שלי ב"אישות ומשפחה" כשבמתכונת קיבלתי 36 מתוך 100. אך הייתי מאוד גאה בנכשל הזה. הרגשתי שהמחאה שלי תביא בסופו של דבר להחלפת החוברת בחוברת חדשה, שתייצג את מעמדן של נשים היום- נשים שמתחתנות מבחירה, בוחרות את אורח חייהן ונהנות מהגנת החוק על זכותן -זכותנו על גופנו ועל חיינו. היה לי ברור שתוך כמה שנים תיכתב חוברת חדשה, שבה יבואו לידי ביטוי כל השינויים שחלו במעמד האישה עם השנים, חוברת רלוונטית לחיינו כנשים שנהנות מפירות המהפכה הפמניסטית.

טעיתי, הדבר האחרון שהעלתי בדעתי הוא שהחוברת החדשה תהיה גרועה מקודמתה. שאם בחוברת הקודמת פשוט למדנו את הדיונים ההלכתיים, בחוברת החדשה מרביצים תורה בבנות הצעירות, ומבהירים להן מהו מקומן. בחוברת החדשה לוקחים נושאים השונים במחלוקת ומלמדים אותם כאמת לאמיתה. ותמיד, אבל תמיד המסקנה היא שנשים צריכות להיות מודרות מהמרחב הציבורי- בשפה מכובסת קוראים לזה הפרדה בין המינים. והמסקנה תמיד היא שלכל גבר הזכות להתייחס לאופן שבו אישה לבושה או מתנהגת- קוראים לזה בשפה מכובסת צניעות.

היום כאמא לשלוש בנות אני גם מבינה שהמשמעות של החוברות האלו היא קעקוע הסמכות והמשמעות שלי כאמא כלפי בנותי בתחום הדתי. כי עמדתי, ועמדת הקהילה בה אנו חיים, שונה לחלוטין מהמוצג בחוברת. ואני מלמדת אותם שזה מורכב והן צריכות לחשוב על הדברים, ובבית ספר ילמדו אותם שזאת אמת לאמיתה. נקודה. מבחינה חינוכית זה מעמיד אותנו במצב בלתי אפשרי.

ופה החשש שלנו הנשים הדתיות קורם עור וגידים, שמגמות ההקצנה בציבור החרדי זולגות אלינו ואל הציבור החילוני, ובעצם מצעידות אחורה את כל ההצלחות של המהפכה הפמניסטית.

וזה לא נעצר אצלנו הדתיות, זה ממשיך גם לציבור החילוני: איסור שירת נשים בצבא, הנסיון לאסור על נשים לשרת במחלקות דתיות בצבא והדרישה של החרדים שמצטרפים לשוק העבודה שהם יעבדו במרחבים "נקיים" מנשים.