האם הפמניזם בנסיגה?

בכיתה י"ב ביצעתי את אחת המחאות הפמניסטיות הראשונות שלי.

זה היה במסגרת שיעורי "אישות ומשפחה". כשלמדנו על דינה של ילדה בת שלוש שאביה השיא אותה ועסקנו בשאלה האם היא נחשבת נשואה או לא. זה שהתקיים דיון הלכתי כזה לפני כאלפיים שנה לא אומר שזה מה שצריך להיות בתכנית הלימודים של החינוך הממלכתי דתי כהכנה ל"חיי משפחה". התעצבנתי ומרדתי וסרבתי לקחת חלק בשיעורים, לבסוף גם סרבתי לכתוב במבחן את התשובות לשאלות אודות נושאים אלו. את המחיר למחאה הפמניסטית שלי שילמתי בציון הסופי שלי ב"אישות ומשפחה" כשבמתכונת קיבלתי 36 מתוך 100. אך הייתי מאוד גאה בנכשל הזה. הרגשתי שהמחאה שלי תביא בסופו של דבר להחלפת החוברת בחוברת חדשה, שתייצג את מעמדן של נשים היום- נשים שמתחתנות מבחירה, בוחרות את אורח חייהן ונהנות מהגנת החוק על זכותן -זכותנו על גופנו ועל חיינו. היה לי ברור שתוך כמה שנים תיכתב חוברת חדשה, שבה יבואו לידי ביטוי כל השינויים שחלו במעמד האישה עם השנים, חוברת רלוונטית לחיינו כנשים שנהנות מפירות המהפכה הפמניסטית.

טעיתי, הדבר האחרון שהעלתי בדעתי הוא שהחוברת החדשה תהיה גרועה מקודמתה. שאם בחוברת הקודמת פשוט למדנו את הדיונים ההלכתיים, בחוברת החדשה מרביצים תורה בבנות הצעירות, ומבהירים להן מהו מקומן. בחוברת החדשה לוקחים נושאים השונים במחלוקת ומלמדים אותם כאמת לאמיתה. ותמיד, אבל תמיד המסקנה היא שנשים צריכות להיות מודרות מהמרחב הציבורי- בשפה מכובסת קוראים לזה הפרדה בין המינים. והמסקנה תמיד היא שלכל גבר הזכות להתייחס לאופן שבו אישה לבושה או מתנהגת- קוראים לזה בשפה מכובסת צניעות.

היום כאמא לשלוש בנות אני גם מבינה שהמשמעות של החוברות האלו היא קעקוע הסמכות והמשמעות שלי כאמא כלפי בנותי בתחום הדתי. כי עמדתי, ועמדת הקהילה בה אנו חיים, שונה לחלוטין מהמוצג בחוברת. ואני מלמדת אותם שזה מורכב והן צריכות לחשוב על הדברים, ובבית ספר ילמדו אותם שזאת אמת לאמיתה. נקודה. מבחינה חינוכית זה מעמיד אותנו במצב בלתי אפשרי.

ופה החשש שלנו הנשים הדתיות קורם עור וגידים, שמגמות ההקצנה בציבור החרדי זולגות אלינו ואל הציבור החילוני, ובעצם מצעידות אחורה את כל ההצלחות של המהפכה הפמניסטית.

וזה לא נעצר אצלנו הדתיות, זה ממשיך גם לציבור החילוני: איסור שירת נשים בצבא, הנסיון לאסור על נשים לשרת במחלקות דתיות בצבא והדרישה של החרדים שמצטרפים לשוק העבודה שהם יעבדו במרחבים "נקיים" מנשים.

על דתיים בצבא

אבי שירת בצנחנים, אישי היקר בפלסר 7, הם שרתו עם חילוניים ודתיים, קיבוצניקים, עירוניים, מושבניקים, עולים וותיקים, מזרחיים ואשכנזים. אף אחד לא חשב שהצבא צריך לפעול לפי הכללים של הציבור ממנו הם הגיעו. היה ברור לכולם שלצבא יש כללים משלו. עוד היה ברור לכולם שבצבא מתפשרים. החיים קשים בצבא, גם במבחינה פיזית וגם מהרבה מאוד בחינות אחרות. מבחינה דתית- היה ברור לכולם שהכשרות בצבא היא בסיסית- ובשל מגבלות הצבא זה האוכל שכולם אוכלים. כך גם על פי פסיקה של הרב גורן, ברור שבפסח כולם אוכלים קטניות, כל החיילים ספרדים ואשכנזים כאחד. כי המטרה הגדולה היא שרות לכולם, וכדי שנוכל לחיות ביחד כולם צרכים להתפשר, זה גם היה בעידן שבו היתה סולידריות. ההתפשרות היתה גם מהצד החילוני וגם הדתי: החיילים החילוניים ששמרו כשרות בצבא, והחיילים הדתיים שקיבלו כשרות ברמה קצת פחות מהודרת מאשר התרגלו בבית הוריהם. כמובן שהדתיים הבינו שהפשרות הדתיות בצבא נשארו בצבא. 


אך בשנים האחרונות החלה התפיסה הרב תרבותית לחלחל עמוק אל תוך הציבור, ובעיקר, הציבור הדתי והחרדי למד את צמד המילים הרב תרבותיות הקבועות- "תתחשבו בנו", ועוד משפט מפורסם- "זה פוגע ברגשות שלנו". פתאום אנחנו הציבור המצומצם הדתי נהיינו נורא רגישים ומרוכזים בעצמנו. מפעולות של בני עקיבא- "חסר גלגל אני גלגל", הדיון נהיה- אם תרצו שנהיה גלגל, תדאגו שהכל יהיה בדיוק לפי מה שמתאים לנו- אחרת זאת פגיעה ברגשות שלנו, ולא נסכים להיות גלגל.


האמת היא שכבשר מבשרה של הציונות הדתית אני בעיקר מתביישת. זה מנוגד לכל הערכים שלנו- ערכי הציונות, המחוייבות לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. אבל מעבר לתחושות שלי על המהלך הזה. יש כאן בעיה חמורה בהרבה. איבדנו את תחושת האחריות לסולידריות ולחברה הישראלית. בלי להתבלבל, אנחנו דורשים מכולם להשתנות גם אם זה מאוד כואב להם. אנחנו בכלל לא שמים לב כמה אנחנו פוגעים בחלקים נרחבים של החברה הישראלית בדרך לכך שהכל יתאים לנו. כולם צריכים להתפשר, כולם צריכים להתאמץ, בשבילנו. למה? האמת היא שאני הייתי מצפה שזה יהיה הפוך, כחברה אידיאליסטית וערכית שמחונכת לאהבת העם והארץ, חברה ציונית ומחוייבת לרעיון של שיבת העם לארצו, הייתי מצפה שדווקא אנו נבין את האחריות המוטלת על כתפנו ולא נצפה מכולם להתפשר- בשבילנו. כי כמו שכולנו יודעים, זה לא קל להתפשר. ולציבור חילוני כבר נהיה קשה להתפשר בשבילנו.


לפני מספר שבועות דיברתי בפני קצינים שמשתתפים בתכנית בבית הספר מנדל למנהיגות. דיברתי על שותפות הדרך בין הציונות הדתית לציבור החילוני, סיפרתי מה קורה בירושלים, ועל אמנת גביזון מדן כהזדמנות ליצור שיח חדש ובריא. בסוף ההרצאה ניגשו אלי מספר קצינות וסיפרו לי בצער, שמעורב בעלבון וזעם, על מה שקורה לנשים היום בצבא. על ההקצנה בציבור הדתי שלאט לאט מעיפה את הנשים מכל תפקידי המפתח, מהעלבון של נשים חילוניות שלא יכולות לשרת ביותר ויותר יחידות ותפקידים, ומהבוטות שבה בכל הזדמנות שנשים שרות, יש כמה חיילים שמתחילים לצעוק. שמעתי והתביישתי. נזכרתי בפסיקתו של רב משה פיינשטיין- הרב נשאל האם מותר לאדם דתי ליסוע ברכבת התחתית בשעות העומס, כאשר בגלל העומס נשים וגברים מתחככים. תשובתו של הרב היא כזאת: בודאי שכן, וחיכוך אקראי של אישה זרה אינו בעייתי מבחינה הלכתית- ואם לך זה גורם לך להתעוררות יצרית- תלך הביתה ותעבוד על היצר שלך.  


האם כל החיילים הדתיים בצהל לא מסוגלים לשמוע אישה שרה ועדיין להתמודד עם היצר שלהם? האם הם לא מסוגלים לעבוד בסמיכות לאישה קצינה? או שיותר קל לנו לא להתמודד עם היצר שלנו. אבל מה עם המחוייבות שלנו לחברה הישראלית, לכלל ישראל? האם השפלה של נשים והדרה של חמישים אחוז מהציבור הישראלי משירות צבא, רק כדי שבחורי הציונות הדתית ירגישו בנח                                         - זה מותר?


חברים יקרים, הצהרת ראש אכ"א היוצא, והדו"ח של יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים צריכים לגרום לנו להיזכר למה אנחנו פה ומה המטרה שלנו. אנחנו בצבא, כי חזרנו לארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות. חזרנו לפה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי. הקמנו את צבא העם. ויש לנו אחריות, כן לנו הציונות הדתית אחריות לודא שכל העם ירגיש בנח בצבא שלנו. לא רק אנחנו. זה דורש מכולנו להתפשר. אבל ככה זה במשפחה.

על המרחב הציבורי בשבת בירושלים

הגיע הזמן שאנו בציונות הדתית נבחין בשינוי הדרמטי שעברנו. אנחנו כבר לא קבוצה קטנה ושולית, ואיננו נדחקים הצידה, אלא אנחנו מאיישים עמדות מפתח בחברה הישראלית. השינוי שחל בציבור שלנו, מציבור נלווה, לשותף בהנהגה, דורש מאיתנו להתחיל לבחון מהם העקרונות לפיהם אנו מקבלים החלטות אודות אופיה של החברה הישראלית ומדינת ישראל- מדינת העם היהודי. 


בעבר, הכלל הברור היה שכיון שלא היינו מופקדים על הנהגת הציבור במדינת ישראל, אלא תמיד היינו בתפקיד ה"דתי מחמד", היינו אחראים על תחומים דתיים, ועל השמעת הקול הדתי כאשר הרוב היה חילוני. לכן היה פשוט יותר במובנים מסויימים, שכן ההחלטות התקבלו על ידי מישהו אחר, ויכלנו לדבוק בעמדה ההלכתית הפשוטה והברורה. ספציפית לגבי השבת אמרנו שאסור לפתוח מקומות בילוי בשבת ושאסור להנהיג תחבורה ציבורית בשבת. גם ככה ההחלטות לא התקבלו לפי מה שאנו בני הציונות הדתית דרשנו, אלא היתה פשרה כזאת או אחרת, ואנו השמענו את קולה של ההלכה.


אך בזמן האחרון המצב השתנה, ובירושלים ביתר שאת. פתאום בירושלים אנו בני הציונות הדתית כבר מהווים מספר לא מבוטל של חברי מועצת העיר. יתרה מכך, ההתחרדות המואצת של עיר גרמה לכך שהציבור הציוני התאחד איחוד היסטורי, במאמץ לשמר את ירושלים עיר ציונית ומסבירת פנים לכל יהודי באשר הוא. כך יוצא שישנם חברי מועצה דתיים (ואני ביניהם) שמייצגים את הציבור הציוני בעיר- חילוניים ודתיים כאחד. אנחנו כבר איננו דתיי מחמד, אלא דתיים שמובילים ציבור ציוני: חילוני ודתי ואחראים לגורלו לצרכיו. 


האם אנו מסוגלים למלא תפקיד כזה? האם אנחנו מסוגלים להנהיג?


המרחב הציבורי בשבת בירושלים אינו אוהד את הציבור החילוני. כמעט ואין לאנשים שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי שלה מקומות לחגוג את השבת, לנוח, לנפוש ולבלות. יש מעט מוסדות תרבות, מסעדות ובתי קפה שפתוחים בשבת, ולהורים וילדים אין כמעט בכלל מקומות לבלות ביחד בשבת. כמעט כל מי שאינו שומר שבת, יוצא ברכבו אל מחוץ לעיר, לערים אחרות שבהם אפשר לבלות ולחגוג את השבת באופן שאינו הלכתי. חשוב להבחין שהעובדה שאין לציבור זה מקומות בילוי בשבת בירושלים לא גורמת לו לשמור שבת, ואולי אף גורמת לו לחלל שבת ביתר שאת בנסיעותיו מחוץ לעיר. 


נשאלת השאלה מהי האחריות שלנו הציבור הממלכתי דתי בירושלים לשבת של אחינו החילוניים, או אחינו שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי הקלאסי שלה, אך מעוניינים בשבת מנוחה. האם יש לנו אחריות לשבת הזאת? לפי השיח החדש בירושלים- של שיתוף פעולה בתוך המחנה הציוני פלורליסטי: הציונות הדתית והחילוניים- אזי יש לנו אחריות. האם אנחנו בציונות הדתית מסוגלים לקחת אחריות על השבת הזאת? האם התפילה שאנו אומרים מידי בוקר: "שלא תביאיני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" חלה פה, ובעצם עדיף שנמנע מן הניסיון הזה כדי שלא נתבזה? או שאנו מסוגלים לנסח מחדש את האחריות שלנו למדינת העם היהודי, למפעל הציוני ולחברה הישראלית? 


מי שהתווה את השיח ההלכתי, המנהיגותי והחברתי לעניין זה הוא הרב מדן, שכבר לפני למעלה מעשור ביחד עם פרופ' רות גביזון ניסח אמנה חדשה ליחסי דת ומדינה. באמנה נקבע שמקומות מסחר יהיו סגורים בשבת אך מוסדות תרבות ובילוי יהיו פתוחים. האמנה הזאת היא נר לרגלי, והעיקרון שקבע הרב מדן מאפשר לי לקבל החלטות בנושאי השבת. יתרה מכך, על פי עקרונות האמנה בתפקידי במועצת העיר בירושלים כאחראית על המתנסים הייתי שותפה למהלך של פתיחת המתנסים בשבת בבוקר למשפחות עם ילדים קטנים. זאת לאחר שהבנתי שמשפחות עם ילדים ממש סובלים בשבת בבוקר בעיר, והובהר שזה גורם לשתי תוצאות-  לעזיבה של אותם משפחות את העיר, ולסבל מתמשך בשבת. שתי תוצאות שהן חמורות עבורנו.    


אני קוראת את שכתבתי, ואני יודעת שזה לא פשוט. יותר מאשר אנחנו שמרנו על השבת, השבת שמרה עלינו. לחשוב על מקומות מחללים שבת, ועל מהלך של הציונות הדתית לפתוח מקומות בילוי בשבת, זה כמעט הפוך לכל מה שהתחנכנו עליו. אך עמדות המפתח אותם אנו מאיישים, והאחריות שלנו למפעל הציוני ולעם ישראל, מכריחה אותנו להגדיר מחדש את האופן בו אנו ממשים את הערכים שלנו. 
אני מאמינה בחסנה של הציונות הדתית להבין את תפקידנו המשתנה, וביכולת שלנו לקחת אחריות על השבת בישראל, כחלק מתפיסה רחבה יותר של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל- ראשית צמיחת גאולתנו. 


המאמר פורסם לראשונה בגיליון פרשת השבוע של ארגון צהר.

החודש ה – 11, הוזלת הצהרונים, שמירה על עיר פלורליסטית והפרדה במרחב הציבורי

שלום לכם ירושלמים יקרים, על הפרק הפעם: החודש ה – 11, הוזלת הצהרונים, שמירה על עיר פלורליסטית, הפרדה במרחב הציבורי, סיור לארה"ב ואירועים קרובים:

נהוג לאמר שלפני כמאה שנים האתגר היה התיישבות, אחר כך הגיע הביטחון, בהמשך הכלכלה, ועכשיו לדעתי יש לנו שני אתגרים מרכזיים: להסדיר את היחסים בין דת ומדינה ולדאוג למעמד הביניים, שהוא עמוד השדרה של החברה הישראלית.

הרבה מאוד קרה בתקופה האחרונה ואני שמחה להגיש לכם עדכון מתומצת של העשייה שלי:

החודש ה-11
חברים יקרים אני שמחה לבשר על צאתו לדרך של החודש ה-11. כן כן, זה התחיל במשאלת לב, ולאחר המון עבודה עם כל הגורמים העירוניים הצלחנו לגרום לזה לקרות. החופש הגדול בגני הילדים בירושלים מתקצר בחודש, ויתקיים רק במהלך חודש אוגוסט. החוויה המרכזית שלי היא "אם תרצו אין זו אגדה” - יש תקציב לכל דבר חשוב. שנתיים וחצי של עבודה סיזיפית סוף סוף מניבה פירות. זאת גם הזדמנות להוקיר את דבורה גבעתי (הממונה על גני הילדים בעיריית ירושלים) ואת צוותה המקצועי, שעושים עבודת קודש וגורמים לתקציב ולהחלטה העירונית להתממש. כיוון שזאת השנה הראשונה להפעלת התכנית, לחלק מן הגנים המידע לא הגיע בצורה מסודרת מן העיריה. לפיכך, קודם כל וודאו שקיבלתם את הדפים שהפיצה העיריה בגנים. אם לא קיבלתם, תודיעו לי על-מנת שאוודא שהכל מגיע כמו שצריך. דבר שני, בכל שאלה או תהיה בעניין, אודה לכם אם תפנו אלי, ואני מבטיחה לברר את העניין ולחזור אליכם בהקדם. כתבה על הנושא ב"גלובס”.

המאמץ הבא שלנו בתחום גני הילדים הוא השבחת והוזלת הצהרונים. העובדה שכדי לצאת לעבודה צריך לשלם 1,600 ש"ח לגן עירוני (!) הינה בלתי מתקבלת על הדעת. מסתבר שיש במשרד התמ"ת למעלה ממאה מיליון שקלים לצורך הנחות בצהרונים לילדים במשפחות שבהן שני ההורים עובדים, אך התקציב הזה פשוט לא מנוצל. במילים אחרות, ישנו כסף שהמדינה רוצה לתת לנו (ההורים), אלא שמישהו במשרד התמ"ת מערים כל כך הרבה קשיים, שהכסף לא מגיע אלינו. לפיכך יזמתי יחד עם הגורמים המקצועיים בעירייה מהלך לניצול מלא של הכספים שנמצאים בתמ"ת, ובמקביל אנו פועלים ליצור מערך מול מפעילי הצהרונים על-מנת לשפרם. אני חושבת שיש לנו אחריות לדאוג לכך שילדי העיר ירושלים ישהו במוסדות חינוך מעולים, גם אם זה לאחר יום הלימודים הפורמלי, ובמקביל לדאוג לכך שיציאה לעבודה לא תעלה להורים כל כך הרבה כסף.

שמירה על עיר פלורליסטית:
בימים אלו הסתיים פסטיבל האופרה ברחבי העיר. הפסטיבל מביא מוזיקה לתוך חללים מעניינים וייחודיים בירושלים - מבנים שבהם השירה נשמעת מצוין. לצערי, הנציגים החרדים במועצת העיר, התנגדו לקיום האירוע, ויצאו לקמפיין שמטרתו לגרום להסרת תמיכתה של עיריית ירושלים בפסטיבל. לטענתם, העובדה שחלק מן האירוע מתקיים בכנסיות תגרום ליהודים לעבור עבירה בעצם כניסתם לכנסיה. מלבד העובדה שניתן לקיים דיון הלכתי על איסור הכניסה לכנסיה (או שמא יש כאלו שנוהגים שלא להכנס), בעיני זהו לא עיקר הדיון. יש לנו אחריות כנציגים הממונים על ניהול בירתה של מדינת-ישראל להציע אירועי תרבות עבור כלל הישראלים בארץ, שימשכו את הקהל הרחב לעיר ירושלים. בנוסף, ירושלים מקודשת לשלוש הדתות, ועל-כן אנו מחויבים לוודא כי לכל התרבויות יהיה מקום בעיר. לפיכך יצאתי בקמפיין לטובת הפסטיבל, תוכלו לקרוא על כך פה ופה.

הפרדה בחלוקת מסיכות ובקבר שמואל הנביא

לאחר שבג"ץ קבע כי הפרדה במרחב הציבורי אינה חוקית, רשמנו הצלחה נוספת כאשר שר הביטחון הורה להפסיק חלוקה של מסיכות אב"כ בביתנים נפרדים לגברים ולנשים. הודות לביטול ההפרדה, בני משפחה אחת אינן צריכים להתפצל עוד כדי לקבל מסכות אב"כ. כמו כן, גילינו (בעזרתם של חרדים רבים שמתנגדים להפרדה במרחב הציבורי), שביום ירושלים נערכה הפרדה לא חוקית בין נשים לגברים בקבר שמואל הנביא בכניסה לירושלים מכביש 443. אתם מוזמנים לקרוא על הנושא כאן.

חילול גן לזכר חייל ברמת אשכול – המאבקים בשכונת רמת אשכול בין חרדים לאלו שאינם, נמשכים לצערי. ההקצנה במרחב הציבורי מתבטאת גם בפגיעה בסמלי הריבונות והציונות. זהו חטא מוסרי מן הדרגה הראשונה לפגוע במשפחת חייל שנפל, שהקריבה את היקר לה מכל. תוכלו לקרוא כאן על פועלי בנושא.

סיור לארה"ב

לאחרונה שבתי מסיור בארה"ב, שם דיברתי בפני פורומים שונים והשתתפתי בכנס של פעילים יהודים העוסקים בתחומי סביבה וחברה שהגיעו מכל רחבי העולם. האירוע החשוב ביותר מבחינתי היה הרצאה שנתתי לכבוד יום העצמאות בפני אולם מלא של פעילים בפדרציה של ניו יורק. פדרציית ניו יורק עבדה בעבר באופן מאוד הדוק עם העיר ירושלים, אולם לפני כמה שנים, בעיקר לאור התנהגות העיריה בתקופת השלטון הקודם, החליטה הפדרצייה להפחית את פעילותה בעיר. אני חייבת להודות שאני רואה בפדרציית ניו יורק בפרט, וביהדות התפוצות בכלל, שותפים חשובים מאוד למהלך של שמירה על ירושלים כעיר מאפשרת, מגוונת ומזמינה לכל תושביה ולכל יהודי באשר הוא שם. לפיכך, ימים ספורים לאחר שנבחרתי לכהן כחברה במועצת העיר התחלתי לעבוד מול הפדרציה, ואני מאוד מאוד שמחה שהקשרים הולכים ומתהדקים. הביקור האחרון הבהיר לי עד כמה התקדמנו, ושהפדרציה חוזרת לאט לאט להתעניין ולתמוך בירושלים.  

שיחות בכל מיני הזדמנויות

אחד התחומים שחשובים לי כחברת מועצה הוא יצירת קשר עם כל מיני אנשים שאכפת להם ממה שקורה בירושלים, שמתעניינים ביחסי חילוניים-דתיים-חרדים, שדואגים לציונות, שרוצים לפעול למען החברה והמדינה, ושפעילים בכל מיני תחומים. אני חושבת שלדמויות פוליטיות יש גם תפקיד מחנך ויוצר מודעות - יצירת מודעות לחשיבות מערכת היחסים החיובית בין הציבור לבין ההנהגה הפוליטית שלו, יצירת מודעות לחשיבות הפעילות לטובת החברה והמדינה. לכן, אני מדברת בפני קבוצות באינספור הזדמנויות: בפני תלמידי תיכון, בפני סטודנטים, בפני קבוצות ירושלמיות, קבוצות מערים אחרות, קבוצות מחו"ל, ובפני כל מי שאני מקווה שאצליח להצית בו להט לעשיה.

אירועים

בעתיד הקרוב יתקיימו מספר כנסים בהם אני משתתפת. כולם מוזמנים להגיע ולהשתתף:

כנס ועידת הנשיא - יחל ב-21.6 (יום ג') ויסתיים ב-23.6 (יום ה'). בכנס זה אדבר בפאנל העוסק בירושלים, שיתקיים ביום ד'.

כנס אלול - יתקיים במוזיאון ארצות המקרא בתאריך 7.7, ה' בתמוז תשע"א, בשעות אחר-הצהריים והערב.

כנס קולך - אישה ויהדותה. יתקיים ב3.4 וב-4.7 (ימים א' ו-ב') בבית הספר "קשת". אני אדבר במושב העוסק בנושא "הכותל בידנו? מקום מגדר, קדושה ודת - מקומו של הכותל בתודעה הלאומית והדתית".

שלכם ובשבילכם,

רחל

יותר תקציב למשפחות צעירות, בחירות לרב ראשי, גני ילדים ולחיזוק קהילה בשנת 2011

ירושלמים יקרים-  שלום וברכה,

אני מקווה שאתם נהנים מהחורף שבא עלינו סוף סוף- לטובה, וגם מכמה ימי השמש. בשבועות האחרונים הייתי שקועה בעבודה על התקציב- שזה בעצם ביטוי לסדרי העדיפויות של עיריית ירושלים. לשמחתי סדרי העדיפויות של העירייה כפי שמשתקפים בתקציב הנוכחי הם בדיוק בנושאים עליהם עמלתי: קהילה, משפחות והגיל הרך.

אז מה נשתנה בתקציב הנוכחי?

1.     נתחיל בחדשות הגדולות - 900 אלף שקלים הוקדשו להארכת שנת הלימודים בכל גני הילדים בירושלים, כך שהגנים יפעלו עד סוף יולי. חברים, ביולי הקרוב לא צריך לחפש קייטנה לילדי הגן, עבורי לפחות זהו חלום שלאחר עבודה מאומצת התגשם. אני מרגישה שזה חלק משינוי תפיסה רחב יותר של עיריית ירושלים, מנח"י וראש העיר. ההבנה שצריך לחשוב על המשפחות- הילדים וההורים. אנחנו עמוד השדרה של העיר, אנחנו מחזיקים את העיר הזאת, ויש לנו צרכים מיוחדים- שלשמחתי מקבלים מענה.

2.     משפחות - לראשונה הוגדר תקציב תרבות ופנאי של כ-300  אלף שקלים חדשים עבור משפחות. עד כה לא חשבו על היחידה הזאת שנקראת משפחה, וזה הזמן להתחיל ליהנות משינוי גישה זה בעירייה. כבר עכשיו אפשר ליהנות מהפנינג ילדות חורפית בירושלים- חגיגה לכל המשפחה המתקיימת בתחילת חודש מרץ. את הפרטים המלאים לגבי האירועים השונים ניתן לראות כאן .

3.     קהילה - כל המחקרים מראים שקהילה היא גורם מרכזי בבחירת מקום המגורים וביצירת איכות חיים. בירושלים קיימים המנהלים הקהילתיים, שפועלים לחיזוק הקהילות בשכונות המגוונות של העיר. העובד הקהילתי הוא עמוד השדרה של המנהל הקהילתי. לצערי עד כה לא ניתנו לעובדים הקהילתיים הכלים והתקציבים המתאימים למלא את תפקידם. לפיכך, ולאחר מאבק ממושך בתקציב הנוכחי, תקציב העובדים הקהילתיים גדל בכ- 350 אלף שקלים. זה הזמן לפנות למנהלים הקהילתיים, ולפעול עם העובדים הקהילתיים לטובת השכונה שלכם, והקהילה שלכם.

ולשאר הנושאים:

רב ראשי- לאחר תרדמת עמוקה בתחום זה, אנחנו חוזרים לקמפיין- לטובת רב ראשי ציוני לעיר ירושלים. יש כאן הזדמנות היסטורית שבה ראש העיר החילוני של ירושלים מוכן להיאבק למען רב ציוני, ובמיוחד לאור המשברים האחרונים בענייני גיור, חשוב שברבנות ישבו רבנים ציוניים שמרגישים אחריות כלפי כלל החברה הישראלית וכלפי מדינת ישראל. עכשיו הזמן להתגייס ולהירתם. זה הזמן של כל בית כנסת להגיש שוב את המועמדות לגוף הבוחר. וכל אחד מאתנו צריך לוודא כי בקהילתו שולחים את הטופס- עבור הדתיים שבינינו- ועבור החילוניים- דברו עם חבריכם הדתיים ותוודאו שבקהילתם שלחים את הטפסים. כל מי שהנושא חשוב לו מוזמן לחזור אלי, ישנן הרבה משימות על הפרק. חשוב חשוב חשוב. להורדת הטפסים יש להיכנס לקישור "בחירות רבני העיר ירושלים- תצהיר לבתי הכנסת" בצד שמאל בדף הבית של המשרד לשירותי דת .

ירושלים היא בירת ההתחדשות והפלורליזם היהודי. מדהים לא? אנחנו נוטים לחשוב על ירושלים כעיר של מאבקים בין חילוניים לחרדים, אבל האמת היא שבמקביל בעשרים השנים האחרונות צמחו כאן אין ספור ארגוני התחדשות יהודית: אלול, מזרח שמש, מעגלי צדק, מליץ, יוצר אור ועוד. ארגונים אלו תורמים לירושלים בלי סוף, אך לצערי עד כה לא היה שום שיתוף פעולה בין גופים אלו לבין הרמה העירונית, ולא הייתה חשיבה על מקומם של הארגונים המצוינים האלו בתוך הפסיפס המורכב של העיר ירושלים. בשבועות האחרונים פעלתי ליצור יחד עם ארגונים אלו קואליציה של ארגוני התחדשות, כדי לפעול במשותף לטובת הארגונים ולטובת העיר ירושלים.

פעילות להורים וילדים בשבת

אחד האתגרים עימם אנו מתמודדים בירושלים בניסיון לשמור על העיר ירושלים פתוחה לכל, הוא הפעילות המצומצמת שיש עבור משפחות שאינן שומרות שבת. במיוחד פעילויות עבור הורים וילדים. לי ולמשפחתי כמשפחה דתית יש סדר יום ברור בשבת, אבל עבור משפחות חילוניות, העסקת הילדים בשבת היא אתגר לא קטן. העובדה שאין כמעט פעילויות עבור משפחות, מקשה על חייהן של משפחות לא דתיות בירושלים. לפיכך פעלתי כדי לאפשר פעילויות בשבת למשפחות חילוניות במנהלים הקהילתיים, ולשמחתי זה אכן קרה. כאישה דתית זהו אתגר לא קטן. הרי לכאורה אינני אמורה לפעול למען מטרה כזאת, אך יש פה שני עקרונות. ראשית, כנבחרת ציבור וחברת מועצת העיר ירושלים יש לי אחריות כלפי כלל תושבי העיר חילוניים ודתיים כאחד. שנית, אני מאמינה באמונה שלמה שיש ליצור סטטוס קוו מחודש בין חילוניים לדתיים. את הסטטוס קוו הזה נסחו היטב פרופ' רות גביזון והרב מדן באמנת גביזון מדן. פעילויות אלו נעשות על פי עקרונות האמנה.

הפרדה במרחב הציבורי

בתחום זה היו לא מעט סערות בתקופה האחרונה. בעיקר סביב פסיקת בגץ בנושא ההפרדה באוטובוסים. לאחר שנים של מאמץ, התקבל פסק הדין של בגץ לפיו ההפרדה באוטובוסים מותרת רק באם היא מתבצעת מרצונם החופשי של נוסעי האוטובוסים. על פסק הדין תוכלו לקרא בכתבות שהתפרסמו בYNET הארץ, להאזין לרשת ב ולצפות במבט לחדשות. פסיקה זאת היא עוד שלב במאבק בנושא ההפרדה. אמנם זהו אינו ניצחון, ויש עוד דרך ארוכה, אך אין ספק שמדובר בהתקדמות ובעוד שלב בהכרה של בגץ ושל החוק במדינת ישראל, כי ההפרדה במרחב הציבורי אינה חוקית. ברצוני לבקש שאם אחד או אחת מכם נתקלים בהפרות של פסיקת בג"צ אנא פנו אלי בנושא ואדאג לטפל בו במהרה.

ומשהו נחמד לסיכום, כתבה שהתפרסמה עלי בזמן ירושלים, אני אוהבת אותה כי אני מרגישה שהיא נותנת תחושה די מדויקת של מי שאני ולמה אני עובדת כל כך קשה לטובת מטרות שאני מאמינה בהם. מוזמנים לקרא. http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/210/943.html

כתבות נוספות, על נושאים נוספים שהתעסקתי בהם בחודשים האחרונים:

הפרדה  בין חרדים וחילוניים בגן ילדים בקריית יובל תמצאו את הכתבה בתאריך 17.2 דקה 35

המאבק על רשת חופשית ופלורליסטית

בעיות התחבורה בעיר

עצומה על תשלום מופחת לעגלות - האימא שאנו מסייעים לה:

חוברת ההרשמה לגנים - מהפכת הצניעות של החברה החרדית: תמצאו את הכתבה בעושים צהריים בגל"צ. 4.1.11 דקה 25

ועניין אחרון- לאחרונה מרטין עוזרי שלרבים מכם יצא לעבוד איתו, התקדם ועזב את העבודה איתי לטובת ריכוז תחום המשפחות הצעירת בקריית יובל. אז אם אתם גרים בקריית יובל הרווחתם. וזו גם הזדמנות להודות למרטין על העבודה המצויינת שלו, המסירות המחוייבות והאמינות. לדעתי עוד נשמע ממנו גדולות ונצורות. בנוסף לאחרונה החל לסייע לי יאיא (יאיר) פינק בתחום התקשורת, יאיא מחוייב מאוד גם לירושלים וגם לשינוי חברתי, כך שהעבודה איתו תסייע בנושאים שחשובים לכולנו.

ולסיום- אם יש לכם שאלות, תהיות, בקשות- אשמח אם תפנו אלי,

שלכם,

רחל עזריה.

חברת מועצת העיר ירושלים

צביונה הפלורליסטי של ירושלים. סיכום 2009-2010

בירושלים יש לא מעט נושאים שקשורים למערכת היחסים בין חילוניים, דתיים וחרדים בעיר, והרצון לחיות בעיר מגוונת ופלורליסטית. הכלל שלאורו אני פועלת הוא אמנת גביזון מדן. פרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן יצרו אמנה שמאפשרת חיים משותפים לחילוניים ודתיים. בכל כך הרבה מהנושאים שקשורים למערכות היחסים האלו אני מעורבת, לעיתים לפני הקלעים וברוב המקרים מאחורי הקלעים: מיקומם של בתי ספר וגני ילדים חרדים, והאפשרות שיקומו בשכונות לא חרדיות, מניעת הקמת ישיבות חרדיות בשכונות חילוניות, פתיחת מוסדות בילוי בשבת- על פי אמנת גביזון-מדן, ועוד.

מוסדות חינוך חרדים בשכונה חילונית- אחד האתגרים המרכזיים של ירושלים היא איך מאפשרים לקבוצות לחיות בשכנות. בהסכם הקואליציוני נאמר כי מוסדות חינוך חרדים לא יוקמו בשכונות לא חרדיות. גם החרדים חתומים על המסמך הזה. הכלל הזה יחסית נשמר, ואני עובדת קשה כדי לוודא שהכלל לא מופר, בכל מיני מקרי ביניים. גני חב"ד הם מקרה ביניים כזה. כיון שחלק מן הילדים שלומדים בגנים האלו אינם חרדים, לכאורה זה לא בלתי סביר שהם יוקמו בשכונות לא חרדיות. אך גן חב"ד מוגדר על ידי העירייה כגן חרדי, וככזה משפיע מהר מאוד על אופי השכונה. ולצערי כבר גיליתי שוב ושוב שהגן הראשון הוא רק בשורה לקראת מה שעתיד לקרות. מעבר לכך, לעיתים קרובות התלמידים אינם בכלל מהשכונה. כך עצרנו את הקצאת הקרקע לגני חב"ד בגוננים. אך זה לא רק חב"ד בשכונות חילוניות. לעיתים קבוצות חרדיות מגוונות מעלות רעיון להקים בית ספר חרדי בשכונה חילונית, וגם עם זה צריך להתמודד, כך עצרתי עם לשכת רה"ע הקמת בית ספר חרדי בקריית יובל. כך לגבי הרבה מאוד רעיונות שהסתובבו בעירייה ולא קרמו עור וגידים לאחר שיצאתי חוצץ נגדם, הוכחתי שאין צורך בהם, ושהם מנוגדים להסכם הקואליציוני.

רב ראשי לירושלים- זה כמה שנים שאין רב ראשי בירושלים, לאחר שבעבר נעשו ניסיונות למנות רב ראשי חרדי לעיר, רה"ע ניר ברקת התחייב שיהיה רב ראשי ציוני. בעיני מדובר בסוגיה חשובה ביותר, שכן מעבר לכל, רב ראשי לעיר הבירה חייב להיות כזה שמייצג את ערכיה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. מתחילת הקדנציה, מתנהל מאבק עיקש כדי לוודא שאכן כך יקרה. יחד עם  מתנדבים מתנועת "ירושלמים" ו"נאמני תורה ועבודה" יצאנו לקמפיין ציבורי כדי להבהיר לציבור עד כמה המהלך הזה חשוב. לאחר שראינו שיש התעניינות הולכת וגוברת, החל תהליך איסוף נציגי בתי הכנסת. פה הייתה לנו אחריות ומחויבות לוודא שיהיו נציגים מבתי כנסת ציוניים במגוון שכונות בעיר. וכך היה. ההיענות הייתה מדהימה, כמו תמיד כשמדובר בקמפיין למען ירושלים. בהמשך הבנו ששר הדתות מנסה לעשות מחטף, והגשנו בג"צ. כמו תמיד, העניין הוא בסופו של דבר להיות תמיד עם האצבע על הדופק. תמיד. התהליך נמשך, אנחנו עוד לא יודעים מתי הוא יגמר, אבל לנו יש סבלנות.

הכותל- לפני כשנה וחצי בביקורי בכותל נחרדתי לראות את השינוי שקרה למקום. בכל מקום היו שלטים שקוראים לגברים ונשים לעמוד בנפרד, היה שלט של מעבר לגברים בלבד, חמשת דגלי ישראל נעלמו מהתרנים. עזרת הנשים הייתה קטנטנה ביחס לעזרת הגברים, והיו סדרניות צניעות בכל מקום. בכל מקום. אפילו אני כאישה דתית, שרגילה לעזרת נשים בבית כנסת, ולדרישות צניעות מוכרות, הרגשתי מאוד לא בנוח. לא רציתי לדמיין איך נשים חילוניות מרגישות באותו מעמד. זה הצטרף לפרשה שהתפוצצה באותה העת סביב חוסר ההסכמה של רב הכותל לקיים טקסי התאזרחות לעולים חדשים ברחבת הכותל, כפי שהיה נהוג.

התחלתי להתעסק בנושא וכך התחלתי לקבל פניות של מדריכי סיורים שסיפרו לי על מה שקורה בכותל. סיפרו לי על קבוצות שבאות לכותל ושרות "עם ישראל חי", וסדרניות צניעות רצות אליהן ונוזפות בהם שכאן אסור לשיר ביחד גברים ונשים, ובכלל פה נשים לא שרות, ושיעמדו בנפרד. זה היה נראה לי בלתי נסבל. לפיכך יחד עם תנועת "ירושלמים" קיימנו קמפיין נרחב לשינוי הנעשה בכותל. כששיא הקמפיין היה הדלקת נרות חנוכה יחד עם נאמני תורה ועבודה, התנועה המסורתית, וארגונים נוספים. והאמת היא שזה השפיע. שלטי ההפרדה נעלמו, דגלי ישראל חזרו. המעבר לגברים בלבד כמעט נעלם, וסדרניות הצניעות נהיו טיפה יותר מרוסנות. אבל אלו היו רק צעדים ראשונים. ואז הגיע מכתב לרה"ע מטעם רב הכותל. מכתב שבעקבותיו רה"ע קרא אותי, את ענת מופקדי נציגת תנועת "ירושלמים", את רב הכותל ומנכ"ל "הקרן למורשת הכותל" אליו למשרד לשיחה. הוא הציע לנו לדבר במקום להתכתש. כך נכנסו למו"מ. אנחנו בעיצומו של המו"מ, התוצאות ניכרות כבר בשטח, ואכן כבר אין כל כך הרבה תלונות על הנעשה בכותל.

מפגינים נגד ההפרדה מול בית המשפט העליון

הפרדה במרחב הציבורי- קמפיין נוסף שאני מתעסקת בו כבר לאורך זמן הוא הקמפיין נגד ההפרדה במרחב הציבורי. הכל התחיל אצלי כאשר בזמן קמפיין הבחירות אגד סרבו לפרסם תמונה שלי על האוטובוס, מה שמהר מאוד התברר כמדיניות של אגד שאף אישה או ילדה או קשישה לא מופיעות על אוטובוסים בירושלים בשל התנגדותם של חרדים. כך הבנתי והכרתי את הרומן של אגד עם הציבור החרדי. המשכתי לעקוב אחר הרומן, וכך נחשפתי לקוי ההפרדה. קוים בהם נשים נדרשות לשבת מאחור (!) וגברים מקדימה.

בתחילה ארגנו, תנועת "ירושלמים" ואנוכי הפגנה קטנה של כ-20 איש, כהפגנת נגד להפגנה של למעלה מאלף חרדים. ומאז אני עוסקת בעניין. יצרנו מערכת יחסים עם "המרכז לפלורליזם יהודי" שהגיש את הבג"צ, ועם ארגונים נוספים, ובכל פעם היה דיון בבג"צ, וידאנו שהנושא עולה על סדר היום הציבורי. דרך נוספת להעלאת המודעות לנושא היה בשיתוף פעולה עם ענת צוריה, וסרטה "סוררת", הקרנו את הסרט ויצרנו שיח ודיון בנושא. הרעיון היה לגרום לשיח הציבורי להיות על העניין העקרוני, ולהבהיר שיש פה בעיה קשה, ופגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.

שיא משמעותי בקמפיין היה בהפגנה שערכנו יחד עם פורום ירושלים חופשית שבה היו 2,000 איש שקראו נגד ההפרדה, וכ-15 חרדים שבאו להפגין בהפגנת נגד. מבחינתי הייתה פה סגירת מעגל, לעומת ההפגנה הראשונה בה השתתפנו. אך הקמפיין נגד ההפרדה במרחב הציבורי התרחב גם להפרדה ברחובות. בשקט בשקט מתרחבת ההפרדה במרחב הציבורי גם למחוזות אחרים, מלבד אוטובוסים.

בחול המועד סוכות גיליתי, יחד עם ארגונים נוספים שמתקיימת הפרדה בין גברים לנשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה נעשתה על ידי גדר שהוצבה ברחוב, וסדרנים שדרשו מאנשים ונשים להיפרד. המשטרה לא עשתה דבר כדי למנוע את ההפרדה. לפיכך עתרנו לבג"צ, וניצחנו. בג"צ אמר בקול רם וברור כי לא תתכן הפרדה במרחב הציבורי במדינת ישראל, וכי ההפרדה מנוגדת לחוק.

לפני שבועיים התקיים הדיון המסכם בבג"צ בנושא קווי ההפרדה. בימים אלו שופטי בג"צ כותבים את פסק הדין. אמנם בג"צ והמדינה אמרו כי קווי ההפרדה אינם חוקיים, אך כעת מה שעומד למבחן זה עד כמה מעשית מנעו את קיומה של ההפרדה, או שכמו שהשופט רובינשטיין אמר, יהיה פה ישראבלוף, כולם ידעו שזה לא חוקי ויעלימו עין. פסק הדין שנכתב בימים אלו עתיד להשפיע על כך. אעדכן כשיפורסם פסק הדין.