למה בחרנו בקמפיין חיובי?

בתחילת הקמפיין שלנו למועצת העיר, ישבנו עם הפרסומאי שלנו, והוא ניסה יחד איתנו לבנות את המסרים. השאלה הראשונה שהוא שאל הייתה: "את מי אתם שונאים?". ענינו לו שאנחנו לא מאמינים בפוליטיקה של שנאה, ושאנחנו לא שונאים אף אחד. הוא ניסה בדרך אחרת, ושאל "ממי אתם מפחדים?". טוב, זה ממש ברור, אנחנו בירושלמים הוכחנו בקדנציה האחרונה שאנחנו לא מפחדים מאף אחד. הוא חייך ואמר לנו ש"אי אפשר לנהל כך קמפיין, צריך קודם כל להגדיר מי מפחיד אותנו, ולנהל קמפיין הפחדה. כך היו הקמפיינים המוצלחים במדינת ישראל בעשרים השנים האחרונות. הרי ידוע שהחברה הישראלית שסועה, ויש בה קבוצות רבות ומגוונות. שבסופו של דבר כולם שונאים ומפחדים האחד מהשני". חייכנו ואמרנו שאנחנו אוהבים את ירושלים, מאוד. אנחנו ירושלמים. ואנחנו רוצים לעשות פה עיר טובה יותר. אנחנו לא שונאים ולא מפחדים. אנחנו עושים. עובדים בשביל הציבור. זה מה שאנחנו מאמינים שנכון לעשות. בינגו! אמר איש הקריאייטיב. זה מי שאתם: עושים, עובדים בשביל הציבור. וזה חידוש. כי בפוליטיקה בישראל, מצביעים לפי שבטים. לא לפי עשיה.

זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר היום בחברה הישראלית: איך לייצר חברה שלא מבוססת על שנאה ופחד, אלא על טוב משותף. לכל דור מאז קום המדינה יש תפקיד היסטורי. הדור הראשון היה הדור המייסד. תפקידו היה לייסד את המדינה, ולדאוג לכך שהיא תקום ותשרוד, כנגד כל הסיכויים. הדור השני, תפקידו היה להלחם, ובמלחמות הראשונות לא היתה ודאות שמדינת ישראל הצעירה תשרוד את הזעזועים. לדור השלישי היה תפקיד לבנות ולחזק את הכלכלה הישראלית, וגם זה נעשה. וכעת תפקיד הדור הרביעי הוא לייצר את התפיסה החברתית, הערכית והאזרחית של מדינת ישראל.
בעינינו זאת היתה המחאה החברתית, ניסיון של ציבור ענק, לצאת לרחובות, לנסות למצוא את הזהות, להגדיר מחדש מי אנחנו ומה אנחנו. המחאה רק העירה את העניין, ומאז ממשיכים את המלאכה.

הבחירות הקרובות למועצת העיר מביאות עמן הזדמנות עצומה לחולל את אותו שינוי. לבנות מפלגה הבנויה על העקרון של חיפוש אחר הטוב המשותף, של מחשבה על גיבוש עתיד טוב יותר לעיר ולחברה. פוליטיקה שמבוססת על דאגה לציבור ולעיר, פוליטיקה שמבוססת על עשיה, ולא על פחד ועל מגזרים.

ואנחנו כאן בירושלמים, הקמנו נבחרת מגוונת וייחודית, חילונים, מסורתיים ודתיים שרוצים לעשות פה עיר טובה יותר, למצוא את הדרך לפעול לטובת הציבור הירושלמי. מה שמיחד אותנו זה שאנחנו אלה שעושים. זה מדהים כמה ניתן לעשות לטובת ציבור במועצת העיר והגיע הזמן שנצפה מהנציגים שלנו לעשות את העבודה.

יחד נעשה פה עיר טובה יותר.

שיהיה לכולנו בהצלחה!

האריה בגן החיות, הבחירות בירושלים, ומה זה בכלל למור? הכל בסרטון שחייבים לצפות בו!

האריה בגן החיות, הבחירות בירושלים, ומה זה בכלל למור? הכל בסרטון שחייבים לצפות בו!

הרבנות הראשית: הפסדנו בקרב, ננצח במלחמה

הבחירה ברב דוד לאו והרב יצחק יוסף לרב הראשי לא אמורה להפתיע אף אחד. הרי כבר שנים שהרבנות נשלטת על ידי החרדים. אבל אם משהו היה משתנה והרב דוד סתיו היה נבחר – זו כבר היתה הפתעה. ובכל זאת, יש תחושה קשה ואכזבה גדולה בקרב רבים בחברה הישראלית ביום זה.

למה? כי הרשנו לעצמנו לקוות שהנה מגיע השינוי.

מזה זמן רב הציבור הישראלי אמר לעצמו שהרבנות הראשית היא עניין לדתיים או לחרדים בלבד ושהם יתעסקו בזה. אך לאחרונה ישנה הבנה בקרב חלקים נכבדים בציבור הישראלי שהרבנות הראשית משפיעה על חלקים מאוד משמעותיים בחיי כולנו: נישואים, גרושין, קבורה, כשרות, שבת ועוד. מישהו אחר מחליט בשבילנו, ומשום מה עד עכשיו גם הרשינו למישהו האחר הזה להחליט במקום לדאוג לכך שאנשים בעלי ערכים דומים לשלנו יעשו זאת.

אבל זה לא מפתיע שהרבנים הראשיים ממש לא דומים או קרובים למרבית החברה הישראלית. הרי הגוף הבוחר, הקבוצה שבוחרת את הרב הראשי מורכבת בעיקר מרבנים, בעיקר מחרדים, וכמעט בכלל לא מנשים. לפיכך, רק הגיוני שהרבנים שייבחרו יהיו חרדים, או חביבי המגזר החרדי. זאת השיטה.

היה נסיון אחד לשנות את השיטה ממש לאחרונה. ח"כ אלעזר שטרן הציע הצעת חוק לפיה הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים יורחב ו 25% מתוכו ישוריין לנשים. אך לצער כולנו, ההצעה הזאת נפלה בלחץ של קבוצות חרד"ליות.

נראה שאותן קבוצות שהתנגדו לכך, חששו מהשפעת הנשים בגוף בוחר מסוג זה. שימו לב מה קורה היום במגזר הנשי - הציוני - דתי. מתרחשת אצלנו מהפכה פמיניסטית אמיתית, שמלווה במאבקים ובשינוי תודעתי וערכי עמוק.

אלו רק חלק מהמאבקים והמהפכות בשנים האחרונות: המאבק נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, מהפכת לימוד תורה לנשים, מהפכת מעמד הנשים הדתיות בבתי כנסת, המהפכה במקוואות, המאבק נגד הטרדות מיניות במגזר -בעיקר כנגד ניצול מעמדם של מורים, מחנכים ורבנים בהקשר זה.

במילים אחרות אנחנו מגדירות מחדש את השיטה, את קבוצות הכח ואת הדינמיקה הפנימית. לכן אין לי ספק שאם היו נשים בגוף הבוחר תוצאות הבחירות לרבנים הראשיים היו שונות בתכלית.

אז כן, בטווח הקצר אולי הפסדנו בקרב- נבחרו רבנים שמרנים שלא ידאגו למעמדנו.
אך בטווח הארוך- ברור שאת המהפכה הזאת כבר אי אפשר להחזיר אחורה.

ואל דאגה, בפעם הבאה אנחנו גם נשפיע על בחירת הרבנים הראשיים. 

אתר אינטרנט חדש לירושלמים

אתר אינטרנט חדש לירושלמים

שלום חברים,


הבחירות למועצת העיר כבר קרובות (22 באוקטובר) ואנחנו בסיעת ירושלמים עובדים במרץ רב כדי לגייס פעילים ומצביעים שיעזרו לנו להגדיל את כוחנו במטרה אחת - לעשות כאן עיר טוב יותר.
כחלק מהקמפיין, העלנו לאוויר אתר חדש, בו תוכלו לקרוא עלינו, לעקוב אחר הפעילות שלנו, ולהצטרף לעשייה.
כנסו לאתר.

גלישה נעימה!

 

תל אביבים לא יודעים לגייס חרדים

מתווה פרי לשוויון בנטל הוא מתווה גרוע. למה? כי הוא לא יגרום לחרדים להתגייס, וודאי שלא בארבע שנים הקרובות.

אם כן, מדוע יאיר לפיד ומפלגת יש עתיד נחושים כל כך להעביר את החוק? אה, זה פשוט, כי הם תל אביבים. או במילים אחרות, כי הם מעולם לא באמת פגשו חרדים.

בעשור האחרון בירושלים מתקיים מאבק ארוך ועיקש על דמותה של העיר. בשנים האחרונות אנחנו גם רושמים לא מעט ניצחונות: המאבק נגד הדרת נשים, שימור שכונות כשכונות פלורליסטיות, ועוד ועוד.

הצלחנו כי למדנו להכיר את הציבור החרדי ובעיקר משום שלמדנו דבר אחד מהותי: הציבור החרדי נמצא בתקופה משמעותית של שינוי וישנם שני זרמים תת קרקעיים- שתי קבוצות שמושכות לכיוונים שונים. קבוצה אחת, שיותר ויותר מעוניינת להיות חלק מהציבור הישראלי. אנשים שמרגישים ישראלים ואוהבים את מדינת ישראל ומאידך, קבוצה שנייה של חרדים שממש לא מעוניינת להשתלב.
החרדים המעוניינים להשתלב, עומדים בפני שני אתגרים גדולים. האחד הוא שהם לא כל כך יודעים איך להשתלב, ולכן רבים לא עושים זאת, אבל אם תינתן להם ההזדמנות- הם ישתלבו בחברה הישראלית בשמחה. והאתגר השני הוא הקבוצה הקיצונית הנושפת בעורפם, אלה שטוענים שהם אינם חרדים, ולפיכך מאיימים לא לקבל את ילדיהם לבתי ספר טובים, וסנקציות נוספות מעין אלו.

הקבוצה הקיצונית לעומתם, ממשיכה את הנרטיב הישן של 'הציונים שמנסים להחריב את העולם החרדי, שהחילונים רוצים להתנכל לחרדים סתם, ושהמדינה בעצם חייבת להם המון. אסור לאף אחד להתערב בנעשה בציבור החרדי, ומי שיעשה זאת, נצא למלחמת חרמה נגדו ואפילו למות על קידוש ה' אם צריך'.

מה שלמדנו בירושלים זה שצריך לחזק את אותם חרדים מתונים המעוניינים להשתלב בציבוריות הישראלית והירושלמית, ולהילחם מלחמת חורמה בציבור הקנאי.

הבעיה היא שועדת פרי עושה בדיוק את הדבר ההפוך. על פי המתווה, קודם כל ישחררו את כל החרדים משרות צבאי. ובעוד ארבע שנים, מי שלא יתגייס - יילך לכלא.

וזה בדיוק מחזק את הקיצוניים, שרק מחכים להזדמנות להוכיח לכולם שכל מה שהחילונים רוצים זה להתנכל לחרדים, ולכן, כמובן שהם ייצאו למלחמה כנגד המתווה. המשוואה ברורה - חרדי שייכלא זה בדיוק "למות על קידוש ה", וייפול כפרי בשל לידי הקנאים.

אין במתווה פרי שום דבר שמחזק את החרדים המתונים שרוצים להפוך להיות חלק מהחברה, והחלק האבסורדי בכל העניין הוא שכל זה יקרה רק בעוד 4 שנים, אם בכלל, ועד אז החרדים ייהנו מפטור מלא. לא כל כך ברור למה, אבל מה שברור זה שבארבע שנים הקרובות אמנם לא יגויסו חרדים, אבל בארבע השנים הללו רק נחזק את הקיצוניים.

ומה אם עד אז תוחלף הממשלה ותוקם אחת עם נציגות חרדית שתבטל את הכל? ואז מה? חיזקנו את הקיצוניים, הרחקנו את המתונים, וכמובן -לא גייסנו חרדים, לא היום ולא בעוד ארבע שנים.

ועל זה יאיר לפיד הסתער?

עוד לא מאוחר לשנות את המתווה.
 

צריך לעשות בדיוק הפוך! להתחיל כבר עכשיו לגייס הרבה יותר חרדים במסלולים הקיימים. לפתוח עוד מסלולים לגיוס חרדים, ולהתחיל להפעיל סנקציות כלכליות כבר עכשיו, לכל מי שטרם מלאו לו 25. 

אבל כנראה שבשביל להבין את זה צריך באמת להכיר חרדים - או להיות ירושלמי.

יום ירושלמית שמח!

השבוע נחגוג את יום ירושלים. 

יום ירושלים נקבע במקור לציון שחרור העיר ואנחנו רגילים לראות בני נוער צועדים בדגלים ברחבי ירושלים. החגיגות הפכו למצעד לאומי שאינו בהכרח קשור לירושלים של היום ולמה שקורה בה. אך בשנים האחרונות, נוספה סיבה נוספת לחגיגות עבור לפחות כמחצית מתושבי העיר - שחרור נשות ירושלים.

ולכן, השנה, אני מציעה לחגוג את יום הירושלמית.

זה התחיל לפני כחמש שנים, אז גילינו לתדהמתנו שנשים אינן נמצאות במרחב הציבורי בירושלים: קודם נעלמנו משלטי החוצות, כולל אלו המציגים נשים מצוירות וילדות בנות שלוש, אחר כך התוודענו לדרמה שהתחוללה עם פתיחת גשר המיתרים, כאשר אסרו על בנות להקת מחולה לרקוד בטקס הפתיחה, והלבישו אותן בגלימות צניעות. זה הכה בנו כאשר עוד ועוד קווי אוטובוס ברחבי העיר הפכו לקווים בהם נשים צריכות לשבת מאחור, והשיא היה כאשר כמה קיצוניים ממאה שערים החליטו שבחלק מרחבות העיר תהיה מחיצה שמפרידה בין גברים לנשים.

ככה זה תמיד, כשמתחוללת הקצנה דתית היא בראש ובראשונה משפיעה על נשים, ולנו כנשים ירושלמיות היו שלוש אפשרויות: לנשוך שפתיים ולהמשיך הלאה, לעזוב את העיר, או לצאת למאבק כדי לשנות את העיר שאנחנו אוהבות.  

לשמחתנו, המון נשים ירושלמיות בחרו באופציה השלישית. וכך על ידי בג"צים, צעדות, הפגנות, קמפיינים ויראליים, ועוד ועוד, הצלחנו לשנות את פני העיר ירושלים.

היום שוב יש תמונות של נשים בשלטי חוצות, נשים יושבות היכן שהן רוצות באוטובוס והדרתן למושב האחורי היא עבירה פלילית, אין יותר רחובות נפרדים בשום מקום וכמובן שהופעות מביכות של נשים בגלביות צניעות כבר לא נדרשות על ידי עיריית ירושלים.

הצלחנו. ניצלנו. החזרנו את הנשים אל המרחב הציבורי.

 

בדרך, הצלחנו כנשים להוביל מהלכים נוספים - בני נוער בעיר מחו על מיעוט רחובות על שם נשים בעיר, ועל תיאורן כמלוות של הגברים שחיו לצידן, הפמיניזם הדתי הרים את ראשו וישנו מאבק על אופי המקוואות בעיר. נשות הכותל הצליחו להעלות את מאבקן לכותרות, בקרוב ייצא סרטה של היוצרת ענת צוריה על ירושלים מזווית נשית לחלוטין וגם - ידעתם שאגודת הסטודנטים בירושלים היא היחידה בארץ המונהגת כולה בידי נשים מוכשרות?

כפי שכבר למדנו בשנים האחרונות, מה שמתחיל בירושלים, מתפשט במהרה לכל רחבי ישראל, לטוב ולרע. והעובדה שהצלחנו לשנות את פני העיר בהיבט המגדרי ראויה לחגיגות לא רק בירושלים, אלא בכל הארץ.

יום ירושלמית שמח!

כתבה שהתפרסמה בנושא ב"הארץ" ביום ירושלים:

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2014503 

  

החופש גדול עלינו

בימים האחרונים חגגנו את ל"ג בעומר ובמקום להיות עסוקים באיסוף קרשים עם הילדים ובציפוי תפו"א, מצאנו את עצמנו שוב בלחץ: מה נעשה עם חופשת הילדים בת היומיים שנכפתה עלינו סתם כך באמצע חודש עבודה צפוף, מעייף, ומלא בחופשים ממילא?

אבהיר מראש- אנחנו, ההורים, מאוד אוהבים לבלות ימי חופשה עם ילדינו. יום העצמאות למשל היה תענוג. כולנו יחד כמשפחה יצאנו לבלות: טיילנו, עשינו פיקניק, פגשנו חברים. אפילו היה לנו זמן לדבר קצת על קום המדינה וללמד קצת היסטוריה. במילים אחרות, זו הייתה הזדמנות לחוויה משפחתית מצוינת ואין כמו חופשה משפחתית משותפת כדי למלא מצברים.

אך מה שקשה עד בלתי אפשרי הם אותם ימים שבהם הילדים שלנו בחופש ואנחנו לא.
 

או אז, אנחנו לא מבלים איתם ולא נמצאים איתם, אלא רק עסוקים בלמצוא להם "סידור".
במקרה הטוב מסנג'רים את סבא וסבתא, במקרה הפחות טוב מחפשים בייביסיטר או במקרה הכי גרוע, שלצערנו שומעים על כך יותר ויותר, הורים משאירים את ילדיהם נעולים בבית בזמן שהם יוצאים לעבודה. הסיבה: אין לנו מספיק ימי חופש בשביל הימים האלו.

החשבון פשוט.
על פי חוק, עובדים זכאים לכשבועיים ימי חופש בשנה, מלבד החגים. לעומת זאת לילדים שלנו יש 76 ימי חופש בשנה שחופפים לימי עבודה. נשמע בלתי אפשרי? אך זה נכון!
אז איך זה שכולם תמיד הסתדרו? ומדוע עכשיו זה הפך כל כך קשה?

גם כאן התשובה פשוטה.
שוק העבודה השתנה בצורה דרמטית בשנים האחרונות. כיום אין אפשרות לפרנס משפחה ממשכורת אחת. ועל מנת לשרוד כלכלית, וכן, גם על מנת להתפתח ולהתעצם- שני ההורים יוצאים לעבוד. בנוסף, כיום לסבים ולסבתות יש חיים משלהם, רבים מהם עובדים, ולא בהכרח פנויים לשמור על כל הנכדים שלהם.
 

אך מסתבר שיש עוד שינוי אחד משמעותי בשוק התעסוקה- לדור שלנו יש פחות ימי חופש מאשר להורינו. למה? כי בעבר אנשים עבדו באותו מקום עבודה במשך עשרות שנים ואילו כיום רבים מאיתנו מחליפים מקומות עבודה כל שלוש שנים בערך. שינוי זה משפיע דרמטית על ימי החופשה שלנו, כיון שעל פי החוק בישראל עובד זכאי ל 10-14 ימי חופש בכל שנה במהלך ארבע שנות העבודה הראשונות. מהשנה החמישית ואילך עולים מספר ימי החופשה בעוד כיומיים כל שנה, וכך, ככל שהשנים עוברות-מספר ימי החופש עולה. כהורים צעירים בשוק התעסוקה של היום, נראה שלנצח יהיו לנו מעט ימי חופש.

למרות השינויים הדרמטיים בשוק העבודה בשנים האחרונות, הרי שמספר ימי החופשה של הילדים או חישוב ימי החופשה של ההורים - לא השתנה כלל וזה יוצר מתח בלתי נסבל בין הרצון להיות עם הילדים לצורך לפרנסם.

אני מברכת את שר החינוך שי פירון שהודיע שהוא מסכים עם הטענות שלנו, ולקח על עצמו את הטיפול בנושא. אך חשוב לזכור שהצורך האמיתי הוא בהקמת ועדה משותפת רחבה של משרד החינוך, משרד האוצר ומשרד הכלכלה, ולחשוב באופן יצירתי כיצד יוצרים איזון בין ימי החופשה שלנו ההורים ושל הילדים שלנו. פתרונות כאלה קיימים כבר היום, דוגמת זו של הורים עובדים לשינוי המדבר על חופש ביום שישי וקיצור החופשים עם הימים שנותרו, וועדת סלאבין שהציעה לקצר את החופש הגדול בחודש.

בפעם האחרונה שיצאו המשפחות הצעירות לרחובות, לפני שנתיים, זה הסתיים בחינוך חינם מגיל 3 וצהרונים מסובסדים. הפעם, הקשיבו למחאה הציבורית שהרמנו די מהר, ומשרד החינוך הקים מיד ועדה שתעסוק בנושא שאני אחת החברות בה. למדו להקשיב לנו לפני שנאלצנו לצאת שוב לרחובות עם העגלות ותיקי ההחלפה. זו כבר בשורה משמחת שאולי מסמנת שיש כוונה אמיתית למצוא פתרון.