בפרספקטיבה על החודש האחרון, הבחנתי כי בשנים האחרונות חופשת החורף של כריסמס וראש השנה האזרחי הולכת ונהיית דומיננטית יותר ויותר בחיי. לא, אני אישה יהודיה ואורתודוקסית, כך שזה ממש לא איזה יידישקייט נוצרי שנפל עלי, אלא שיותר ויותר מחברי כבר לא גרים בארץ ומגיעים לביקור באותם שבועיים. וכך, פתאום בבת אחת, במשך שבועיים, משפחתי ואני נפגשים כמעט כל יום עם חברים אחרים שהגיעו לביקור מולדת.
לאחרונה ביקרו אותנו זוג חברים שנסעו בשביל הדוקטורט שלה. בן הזוג התלווה אליה, וכיון שגם הוא חוקר החל ללמד שם, וכעת קיבל הצעת עבודה מדהימה באוניברסיטה בארה"ב. לא רק הצעת עבודה מצויינת, אלא גם תנאי מחקר מעולים- תקציבים, כח אדם, כל מה שהוא רק היה יכול לחלום עליו. הוא הגיש מועמדות, והיה אחד ממאות- וקיבל את התפקיד.
ובארץ? בארץ כמעט ולא נפתחות משרות. בכלל.
זוג החברים שלי שאל אותי לדעתי, האם לקבל את המשרה ולהשתקע, או לחזור לארץ. הם אמרו שהם עברו אדם אדם בביקור ואיש לא הצליח לתת סיבה טובה למה להשאר בארץ. חשבתי היטב ועניתי להם שאין לי שום ספק שהחיים שלהם יהיו קלים יותר בארהב, מלבד שני דברים- הזרות, והמרחק מן המשפחה. מי שמוכן לותר לחיות עם שני קשיים אלו- אז קשה לי למצא סיבה אובייקטיבית ואישית עבורם למה לותר על ההצעה. אבל אז התחלנו לדבר על מדינת ישראל.
הם סיפרו כמה קשה כאן, שהם הגיעו לכאן בזמן מכתב הרבנים המשבר סביב השריפה, שביתת הפרקליטים, וכל הבלאגן, והם פחות ופחות מרגישים שייכים. הבנתי אותם, אבל אמרתי להם שזה לב העניין. יותר מידי אנשים שלא מוצא חן בעיניהם מה שקורה בארץ פשוט קמים ועוזבים. הרי לכל בעלי ההשכלה, והיכולות מחכה איזושהי משרה בחול- לפחות בפוטנציה. זו בחירה שלנו אם לחיות בארץ או בחול.
והבעיה העיקרית היא שככל שיותר אנשים בוחרים לחיות בחול, כך מדינת ישראל נראית פחות ופחות כפי שהיינו רוצים שתראה. עשרות אלפי, וסביר להניח שאולי גם מאות אלפי אקדמאים, משכילים, חילוניים גרים כיום בחול. בריחת מוחות קוראים לזה, ובשלב הזה אני מתחילה לחשוש שזה כבר שובר שויון. כבר לא מדובר בבודדים הרפתקנים שיצאו לחפש את מזלם. זו כבר תופעה שיטתית. אוי זה מדאיג, ואני מיד חושבת על ירושלים. קורה
אומרים שמה שקורה בירושלים קורה 15 לפני שאר מדינת ישראל. אז תשמעו, כל זה קרה בירושלים לפני 15 שנה. האוכלוסיה החזקה התחילה לעזוב, הטפטוף הפך אט אט לגשם, ולמרות שיש לא מעט חילוניים בירושלים, ובאחוזים אפילו הרבה מאד, החויה של רבים מהם היא כי הם האחרונים שנשארו בעיר.
ולמרות כל זאת, בירושלים אנחנו פועלים כדי לשנות בחזרה את המאזן. להחזיר לעיר את האוכלוסיה החזקה, ולהקטין את מספר העוזבים. אבל חוששתני שברמה הארצית זה יהיה קשה יותר. לגרום לאנשים לחזור לעיר- או לגרום לסטודנטים להשאר בעיר זה הרבה יותר קל מאשר לגרום לאנשים לחזור לארץ.
אבל אפשר לשנות את המצב. השקעה של הממשלה באקדמיה, יצירת משרות טובות בארץ- יחזירו רבים מן החוקרים. ובעיקר- יצירת איכות חיים טובה יותר. חינוך מעולה וזול בהשקעה ממשלתית, מערכת בריאות מצויינת, תחבורה ציבורית מעולה, השקעה בנו- בתושבים, באזרחים. שאנחנו נהיה בראש סדרי העדיפויות. זה דורש פינוי משאבים, זה קשה אך אפשרי. ונדמה לי שבשלב הזה כבר אין לנו ברירה אחרת.
ליצור איכות חיים בישראל, לגרום לכך שיהי הטוב לחיות בישראל- זו בעיני המשימה הציונית הגדולה ביותר. ולכך צריכות להרתם כל המפלגות הציוניות בישראל. רק כך נוכל לשנות במזרה את המצב, ולדאוג לכך שהאוכלוסיה החזקה המשכילה ומעצבת תחזור לארץ.
כשהאינטליגנציה עוזבת- מתחילה הבעיה.
