חיפוש ערכי

אחת הסיבות למערכת היחסים המורכבת עם הציבור החרדי במדינת ישראל היא שאנו, הציבור הלא חרדי איננו יודעים באיזו מן מערכת יחסים אנו מעוניינים.

יתרה מכך, אנחנו לא יודעים איזו חברה אנחנו רוצים, מה חשוב לנו? מהם הערכים שלנו? מהן המטרות שלנו?

החרדים יודעים בדיוק איזו מדינה הם היו רוצים לראות. בראש ובראשונה מדינת הלכה, מדינה חרדית. הם יודעים מה הם רוצים. אבל מה אנחנו רוצים ומהם הערכים שלנו שעומדים בבסיס החברה שלנו? יהדות? ציונות? שוויון? אחריות כלפי העם היהודי? מה חשוב לנו? על מה לא נוותר?

יש שתי סיבות לחוסר הבהירות אודות הערכים שלנו והעקרונות שחשובים שלנו.

הסיבה הראשונה היא המשפט שנעשה לתמצית ההוויה הישראלית בשנים האחרונות: אל תהיה צודק תהיה חכם. פרגמטיזם במלא מובן המילה. לא כדאי לדון על ערכים, לא כדאי להתווכח על העובדות, הכי חשוב לצאת חכם, למצוא פתרונות, מבחן התוצאה הוא הקובע. וכך אם אתה נמצא מול קבוצה קטנה ומגובשת שיודעת מה היא רוצה, הכי חשוב- שתהיה חכם ותוותר. כי מה זה כבר לוותר קצת, זה תמיד חכם יותר מאשר להתווכח, לריב להתעקש- עזבו אתכם זה לא כזה משנה.

הסיבה השנייה היא הרב תרבותיות ופלורליזם. פתאום בשם הרב תרבותיות, אנו חברת הרוב, מחוייבים לאפשר לכל תת קבוצה לקיים את עצמה, וזה נהיה הערך המרכזי שלנו כקבוצה. לאפשר לקבוצות אחרות לחיות בתוכנו. לגלות סובלנות. אבל מה חשוב לנו? על זה אנחנו לא מדברים. האם יש לנו קוים אדומים? יש לנו ערכים משלנו? וזה נהיה עוד יותר מסובך, כי כבר אסור לנו להעביר ביקורת על אורחות חייה של אף תת קבוצה. זה נחשב לא פוליטיקלי קורקט להעביר ביקורת על האפליה שיש כלפי נשים חרדיות, או כלפי מזרחיים/ספרדים בחינוך החרדי. כי אסור לנו להתערב בנעשה אצלם.

בדיון במועצת העיר ירושלים לפני זמן מה, עלה נושא הכותל המערבי והרובע היהודי. החרדים טענו בלהט כי הכותל והרובע צריכים להיות מותאמים לציבור החרדי, כיון שהם פוקדים את האזורים האלו הכי הרבה. לפיכך צריכים להיות שבילים נפרדים לגברים ולנשים, סדרניות צניעות, ועוד ועוד. אני טענתי, שכיון שהרובע היהודי והכותל המערבי שייכים לכל העם היהודי- כל יהודי שמגיע לכותל צריך להרגיש בנוח. לפיכך לא ייתכן שיהיו סדרניות צניעות שינזפו בקבוצות של יהודים אמריקאים ששרים יחד "עם ישראל חי", לא יתכן שברובע היהודי יהיו אירועים שמותאמים רק לציבור החרדי. אחד מערכי הציונות היא מחשבה על כל העם היהודי ולפיכך אנו מחוייבים לוודא שהכותל והרובע יהיו מותאמים לכולם.

הגיע הזמן שנזכיר לעצמנו שיש לנו ערכים וסדר יום.

הגיע הזמן שננסח את הערכים האלו מחדש, אחרי הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, אחרי הרב תרבותיות, ואחרי קדושת הפרגמטיזם. בואו נשב וננסח לעצמנו את הערכים שלנו.  ואחרי שננסח לעצמנו את הערכים,  אז נוכל לגשת ולדבר עם הציבור החרדי. מתוך עמדה ערכית ברורה, נוכל למצוא את הפשרות ולאפשר לכולנו לחיות פה ביחד.

עדכון חודשי: הדרת נשים ומסקנות הגיל הרך של טרכטנברג

המאבק נגד הדרת הנשים מהמרחב הציבורי צבר תאוצה בתקופה האחרונה וכולנו יכולים להיות גאים בכך. לפני שלוש שנים, בבחירות למועצת העיר אסרו עלי לפרסם תמונה שלי על אוטובוסים, איש לא ידע שזהו בעצם תחילתו של קמפיין ארוך ועיקש להחזיר את הנשים  למרחב הציבורי בירושלים. הקמפיין החל בעתירה בדרישה לפרסם תמונות נשים על אוטובוסים, בהמשך הייתי שותפה לקמפיין של המרכז לפלורליזם יהודי נגד קווי ההפרדה שבהם נשים צריכות לשבת מאחור. לפני שנה עתרתי יחד עם שותפות ושותפים נגד רחובות נפרדים, ועכשיו לאחר עתירת ההמשך נגד הרחובות הנפרדים, ועם הצטרפותם של גופים רבים  למאבק להשבת תמונות של נשים למרחב הציבורי  בירושלים, נראה שההצלחות מתחילות לתת את אותותיהן.

נכון, שילמתי מחיר אישי בתקופה האחרונה, כאשר ראש העיר החליט  לקחת ממני את סמכויותי  בעקבות הבגץ נגד ההפרדה ברחובות מאה שערים. הלחץ של החרדים נתן את אותותיו, ולצערי ניר ברקת נכנע להם גם בעניין זה. אבל אנחנו ירושלמים שלא מוותרים והמהלכים האחרונים רק הבהירו עד כמה חשוב שבקדנציה הבאה המחנה פלורליסטי ייוצג על ידי רשימה מגובשת וגדולה של ירושלמים איכותיים ישרים ומסורים.

ההצלחות הגדולות של הקמפיין המתמשך הן בכמה רמות: ברמה המשפטית, בית המשפט הבין שאי אפשר לתת לכמה בריונים לנהל את המרחב הציבורי בירושלים. ברמה הציבורית,  השיח השתנה מן הקצה אל הקצהכאשר בתחילת הדרך התגובה הציבורית ברחבי ישראל היתה בעיקר- "טוב מה אתם רוצים, זו ירושלים, ככה זה בירושלים, זו עיר חרדית, תעברו לתל אביב". והיום כולם מבינים שהסיפור הוא לא רק ירושלים, אלא פניה של מדינת ישראל  ושבירושלים פועלת החברה האזרחית האקטיבית ביותר בישראל.

במערכת היחסים עם החרדים, אחת ההתפתחויות המעניינות היא ההצטרפות של נשים חרדיות למאבק בהפרדה וההבנה של הציבור שכבר לא מדובר באיזו פשרה שצריך להתפשר עם החרדים כי ככה הם רוצים לחיות, אלא  בקבוצה קיצונית בקרב החרדים שמטילה את אימתה עליהם ושהרוב החרדי מתנגד להפרדה.

וברמה הירושלמית, ההצלחה הגדולה של הקמפיין היא בעובדה שהנה אנחנו הירושלמים שוב עומדים על שלנו. אנחנו קמים ועושים מעשה כדי לוודא שירושלים תהיה עיר שטובה לכולנו, וזה הכח האמיתי שלנו הירושלמים, אנחנו, הציבור, האנשים הפעילים, אנחנו אלו שפעם אחר פעם מוודאים שירושלים תהיה עיר נהדרת שטוב לחיות בה. ואם מישהו מנסה לשנות את זה. אנחנו מוכיחים שוב ושוב  שאנחנו כאן.   

בהזדמנות זו אני קוראת לכל מי שמעוניין לסייע בפעילות, להתנדב להשתתף ולתרום, אנא צרו קשר.

ולעניין אחר. בימים הקרובים תעלה להצבעה בישיבת הממשלה החלק של הגיל הרך מתוך דוח טרכטנברג. ישנו חשש שחלקים מן הדוח יעלמו. לכן עכשיו אנחנו במחאת ההורים פועלים כדי לוודא שההצלחות לא יתמסמסו. מי שמתעניין בנושא  - תחזרו אלי,  יש הרבה עבודה בנושא. בקייץ הוכחנו שאנחנו יודעים לצאת לרחובות. עכשיו צריך לוודא שהדברים  יקרו בפועל. 

יחד נוודא שירושלים תישאר עיר מזמינה ומאפשרת לכל יהודי באשר הוא שם, לכל תושבי מדינת ישראל, ולכל אדם.

בברכת המשך עבודה משותפת ופוריה,

שלכם

רחל עזריה

הנציגה שלכם במועצת העיר ירושלים.

האם הפמניזם בנסיגה?

בכיתה י"ב ביצעתי את אחת המחאות הפמניסטיות הראשונות שלי.

זה היה במסגרת שיעורי "אישות ומשפחה". כשלמדנו על דינה של ילדה בת שלוש שאביה השיא אותה ועסקנו בשאלה האם היא נחשבת נשואה או לא. זה שהתקיים דיון הלכתי כזה לפני כאלפיים שנה לא אומר שזה מה שצריך להיות בתכנית הלימודים של החינוך הממלכתי דתי כהכנה ל"חיי משפחה". התעצבנתי ומרדתי וסרבתי לקחת חלק בשיעורים, לבסוף גם סרבתי לכתוב במבחן את התשובות לשאלות אודות נושאים אלו. את המחיר למחאה הפמניסטית שלי שילמתי בציון הסופי שלי ב"אישות ומשפחה" כשבמתכונת קיבלתי 36 מתוך 100. אך הייתי מאוד גאה בנכשל הזה. הרגשתי שהמחאה שלי תביא בסופו של דבר להחלפת החוברת בחוברת חדשה, שתייצג את מעמדן של נשים היום- נשים שמתחתנות מבחירה, בוחרות את אורח חייהן ונהנות מהגנת החוק על זכותן -זכותנו על גופנו ועל חיינו. היה לי ברור שתוך כמה שנים תיכתב חוברת חדשה, שבה יבואו לידי ביטוי כל השינויים שחלו במעמד האישה עם השנים, חוברת רלוונטית לחיינו כנשים שנהנות מפירות המהפכה הפמניסטית.

טעיתי, הדבר האחרון שהעלתי בדעתי הוא שהחוברת החדשה תהיה גרועה מקודמתה. שאם בחוברת הקודמת פשוט למדנו את הדיונים ההלכתיים, בחוברת החדשה מרביצים תורה בבנות הצעירות, ומבהירים להן מהו מקומן. בחוברת החדשה לוקחים נושאים השונים במחלוקת ומלמדים אותם כאמת לאמיתה. ותמיד, אבל תמיד המסקנה היא שנשים צריכות להיות מודרות מהמרחב הציבורי- בשפה מכובסת קוראים לזה הפרדה בין המינים. והמסקנה תמיד היא שלכל גבר הזכות להתייחס לאופן שבו אישה לבושה או מתנהגת- קוראים לזה בשפה מכובסת צניעות.

היום כאמא לשלוש בנות אני גם מבינה שהמשמעות של החוברות האלו היא קעקוע הסמכות והמשמעות שלי כאמא כלפי בנותי בתחום הדתי. כי עמדתי, ועמדת הקהילה בה אנו חיים, שונה לחלוטין מהמוצג בחוברת. ואני מלמדת אותם שזה מורכב והן צריכות לחשוב על הדברים, ובבית ספר ילמדו אותם שזאת אמת לאמיתה. נקודה. מבחינה חינוכית זה מעמיד אותנו במצב בלתי אפשרי.

ופה החשש שלנו הנשים הדתיות קורם עור וגידים, שמגמות ההקצנה בציבור החרדי זולגות אלינו ואל הציבור החילוני, ובעצם מצעידות אחורה את כל ההצלחות של המהפכה הפמניסטית.

וזה לא נעצר אצלנו הדתיות, זה ממשיך גם לציבור החילוני: איסור שירת נשים בצבא, הנסיון לאסור על נשים לשרת במחלקות דתיות בצבא והדרישה של החרדים שמצטרפים לשוק העבודה שהם יעבדו במרחבים "נקיים" מנשים.

חוק יסוד כבוד האדם וחרותו- האם ישנו?

ואלו הנתונים. בירושלים 20% מהציבור הוא חרדי. 80% אינו. ישנה קבוצה קיצונית בציבור החרדי שטוענת שאסור שנשים ייראו במרחב הציבורי ואסור שתמונות של נשים יהיו מוצגות בשום מקום שמא הם יראו את התמונות במקרה. כשמחסירים את הנשים מתוך הציבור החרדי, ואת הגברים שאינם קיצוניים, נשארים עם בערך 5% מהאוכלוסיה בירושלים שלא מוכנה לראות נשים במרחב הציבורי.

5%, זה כל הסיפור. אבל משום מה, גוף ממשלתי גדול- הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מקיים קמפיין לבטיחות של הרכבת הקלה, שבו בשלטי החוצות ישנם גברים בלבד, זאת לעומת הקמפיין בעיתונים ובאינטרנט שכולל גם נשים. השאלה הגדולה היא למה? למה גוף ממשלתי נכנע לתכתיבים של 5% מהאוכלוסיה וכופה את עמדתו על כלל הציבור הירושלמי?

האמת היא שהעניין עוד פחות הגיוני לאור העובדה שבג"צ קבע שזה אסור. במספר פסיקות של בג"צ בשנים האחרונות נקבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאסור להעלים נשים משלטי חוצות ושאסור לקיים הפרדה במרחב הציבורי. בקמפיין הבחירות שלי למועצת העיר, כאשר אגד סרבו לפרסם את תמונתי - בג"צ כפה עליהם לפרסם את התמונה. בסוכות בשנה שעברה הגשתי עם אישים נוספים בג"צ נגד ההפרדה בין גברים לנשים בשכונת מאה שערים וההגדרה של רחובות מסויימים לגברים בלבד:השופטים קבעו שההפרדה אסורה והמחיצות נעלמו.

במדינת ישראל יש חוק יסוד - חוק יסוד כבוד אדם וחרותו. החוק הזה ברור וצלול ואומר שלנשים וגברים זכויות שוות. מגיעים כמה קיצוניים חרדים, ופתאום החוק נעלם?!

וזה לא קורה רק בחברה הלאומית לבטיחות בדרכים, זה קורה בעוד חברות מסחריות שמפרסמות בירושלים.

וכך לאט לאט, אין נשים במרחב הציבורי בירושלים, ואנו הנשים לומדות שמקומנו פה אינו בטוח.

האבסורד הוא שהמפרסמים הם בכלל אנשים חילוניים. אז למה הם נכנעים לתכתיבים הקיצוניים האלו? כי הם מפחדים מהחרדים, כי הם לא רוצים להתעמת איתם, וחמור מכך, הם שכחו את הערכים שעליהם מושתתת הדמוקרטיה הישראלית!

אז הפתרון הוא פשוט. אנחנו, הציבור הלא חרדי- חילוניים ודתיים כאחד צריכים לעמוד מול החברה הלאומית, או מול כל גוף שנכנע לתכתיבים ביריוניים של קיצונים חרדים, ולומר בקול ברור: לא נסכים, אצלנו זה לא יקרה.

לא נסכים כי הערכים שלנו של שוויון, כבוד לכל אדם, ואחריות לחברה הישראלית יוכנעו וייעלמו אל מול תפיסת עולם של מספר קיצוניים חרדים. לא נסכים לכך שביריונים חרדים יכתיבו את אופיה של עיר הבירה של מדינת ישראל. ולא נסכים לכך שחברות לאומיות ומסחריות מצפצפות על החוק בישראל- חוק שמתבסס על הערכים שלנו כחברה. ואם נראה שהחברות לא נשמעות לערכים של החברה שלנו- נחזור שוב ושוב לבגצ ונודא שבגצ מזכירים להם שהם לא מעל החוק. עד כאן.  

עדכון חודשי: תומכים במסקנות טרכטנברג לגיל הרך, הדרת נשים בקמפיין הרכבת הקלה וחדשות מהמנהלים הקהילתיים

ירושלמים יקרים,

עברנו שנה סוערת מאתגרת ומרגשת, ועם תחילת השנה החדשה ישנה הזדמנות לכולנו להיזכר כמה התקדמנו וכמה הדרך עוד ארוכה. אבל לפני הכל, חשוב חשוב חשוב לחתום על העצומה ליישום ועדות טרכטנברג לגיל הרך. אנא, היכנסו וחתמו עכשיו! יש לנו עוד הרבה מה להשיג, אבל אסור שההישגים שהשגנו עד כה ירדו לטמיון.


התקדמנו כי בפעם הראשונה זה הרבה שנים, יצאנו לרחובות ודרשנו מהממשלה ומהרשויות לקחת אחריות לנו, כחברה. צעקנו ברחובות את מה שכולנו כבר יודעים היטב: שנהיה נורא קשה לחיות פה, שזה לא יכול להימשך יותר ושאין שום סיבה שזה יהיה כך.

עצם היציאה לרחובות הזכירה לכולנו איזו חברה נהדרת יש לנו, וכמה כוחות אצורים בחברה הישראלית - בנו, בכל אחד ואחת מאתנו.


צעדת העגלות ומחאת ההורים הראו עד כמה בירושלים אנחנו מקדימים את כל הארץ. בירושלים כולנו כבר הבנו מזמן שאנו, ההורים לילדים קטנים, מהווים בעצם אוכלוסייה שקופה, וזאת למרות שאנחנו האנשים המהווים את עמוד השדרה של העיר. אנחנו יולדים את דור העתיד, עובדים, משלמים ארנונה ומניעים את הכלכלה. אנחנו אלה שממלאים את בתי הספר, גני הילדים וגינות המשחקים. אנחנו האוכלוסייה שהשקעה בה היא ההשקעה בעתיד של כלל החברה.

במשך שלוש שנים, ביחד, הבהרנו לעירייה, החל מראש העיר, המנכ"ל, ראשי האגפים וכלה באחרון הפקידים, מהי ההשקעה הנדרשת בנו, המשפחות הצעירות. התחלנו לראות את פירות המאמץ - ופרצה המחאה בכל הארץ. כך הייתה לנו הזדמנות למחות באופן נרחב, ולהבהיר שנדרשת השקעה ממשלתית (ולא רק עירונית) בנו, המשפחות הצעירות, ושהשיטה הנוכחית אינה עובדת.


אבל מדובר כבר בהרבה מעבר למחאה - גרמנו לממשלה לחשוב על הדברים אחרת. כנציגת מחאת ההורים הופעתי בפני ועדת טרכטנברג, שם הסברתי מהם הצרכים שלנו ההורים. להפתעתנו ולשמחתנו, קיבלה ועדת טרכטנברג את מרבית המלצותינו ודרישותינו בתחום הגיל הרך. אף שלא הכל התקבל, ישנן מספר לא מבוטל של המלצות חיוביות:


• בניית מעונות יום מסובסדים


• העברת האחריות על מעונות היום למשרד החינוך


• שתי נקודות זיכוי לאב לילדים מתחת לגיל 3 (₪400 בחודש)


• והבשורה הגדולה – גני ילדים עירונים לילדים בגיל 4-3 עד השעה 14:00 חינם ובעלות נמוכה מאד עד השעה 16:00.


מסקנות אלו ייושמו רק אם אנו נדרוש מהממשלה ליישם אותן ולא נרפה. לכן חשוב לחתום על עצומה זו, אשר דרכה נפעיל לחץ על הממשלה בנושא זה. מסקנות הוועדה מהוות ציון דרך בתהליך ארוך שרק החל - זהו תהליך של החזרת האחריות המשותפת של כולנו לעתידה של מדינת ישראל.



אך מעבר למסקנות כאלו ואחרות, חשוב מאוד שהמהלך הגדול יהיה מהלך של שיבת הציבור אל הפוליטיקה. זהו בסופו של דבר הסיפור. זכינו לחיות במדינה דמוקרטית - זה לא מובן מאליו - גם לאורך ההיסטוריה רוב האנושות לא זכתה לפריבילגיה הזאת וגם ברחבי העולם רוב בני האדם לא זוכים לכך. והנה אנו שנולדנו לתוך הזכות הזאת, מפקירים את הזירה ומרגישים שהפוליטיקה היא לא בשבילנו, שאנו לא מעוניינים להיות שותפים למשחק פוליטי כי זה לא משחק נקי מספיק עבורנו. אז זה העניין - ככל שכולנו נהיה מעורבים יותר בשיח הפוליטי, ככל שנשמור על קשר הדוק יותר עם הנבחרים שלנו - כך נוכל יחד לדאוג לכך שהפוליטיקאים ייצגו אותנו ויפעלו אתנו למען עתידנו. ובנימה אישית: זוהי הסיבה לכניסה שלי לעולם הפוליטי, ולאחר שלוש שנים בזירה הזו אני יכולה לאשר שאכן אפשר להשפיע ולשנות.



ולשאר הנושאים:

1. פעילות למען הוזלת מעונות היום והצהרונים:
           מעונות היום – נאבקנו להקפאת מחירי מעונות היום, ולשמחתנו, מסתמנת מגמה חיובית ונראה כי המאבק הצליח ומחירי מעונות היום לא יעלו בשנה זו. נוסף על כך, פעלנו לכך שמשרד התמ"ת יעניק את ההנחות להורים השולחים את ילדיהם למעונות היום המוכרים על ידי משרד התמ"ת, ואכן בימים האחרונים התקבלה שם החלטה לשנות את הפרוצדורה של הענקת ההנחות כדי לוודא שכל ההורים הזכאים להנחות אכן יזכו בהן.
           צהרונים – העברנו בעירייה החלטה כי מחירי הצהרונים יוקפאו ולא יעלו על 815 ₪
לחודש. כמו כן, כל הצהרונים בירושלים הגישו בקשה למשרד התמ"ת כדי שיהיו זכאים לתכנית ההנחות של התמ"ת בצהרונים. ברגע שיתקבלו האישורים מהתמ"ת יועבר המידע אליכם, ההורים.


2. מאבק במגמת ההדרה של נשים מהמרחב הציבורי–גילינו לתדהמתנו כי בקמפיין האחרון של החברה הלאומית בדרכים בנוגע לבטיחות ברכבת הקלה,נעלמו הנשים מהפוסטרים שהוצבו ברחבי העיר.פנינו בנושא זה לחברה, ואנו מבטיחים לא להרפות ולוודא כי נשים לא יודרו מהמרחב הציבורי בירושלים.


3. המנהלים הקהילתיים – בדצמבר הקרוב עתידות להתקיים בחירות למנהלים הקהילתיים הבאים: בקעה, דרום (גוננים, פת ורסקו), גילה ובשכונת הבוכרים. לאחר מחאת הקיץ, ברור כי הדבר המשמעותי ביותר שאפשר לעשות לטוב החברה הוא להיות שותפים לזירה הקהילתית והפוליטית. לכן, כל מי שחושב כי ייתכן שפוליטיקה קהילתית מתאימה לו – זוהי ההזדמנות להצטרף לעשייה! ואם אתם מתגוררים באחת משכונות הללו – צאו להצביע ביום הבחירות!


4. המנהל הקהילתי ברמות - בחודש האחרון מתנהל מאבק עיקש על דמותה של שכונת רמות. רמות היא השכונה הגדולה בעיר, ובה מתגוררים כ55% תושבים חרדים ו45% שאינם חרדים. בשכונה קיימים שני מנהלים קהילתיים: אחד חרדי והשני שאינו חרדי. חברי מועצת העיר החרדיים דרשו כי שני המנהלים יאוחדו למנהל קהילתי אחד, חרדי. לכך התנגדנו, כמובן, ולאחר מאבק ארוך ועיקש, נראה שיוותרו שני מנהלים קהילתיים נפרדים.


5. מרכז המוסיקה בשכונת גוננים – מרכז המוזיקה בגוננים- ברחוב אליעזר הגדול בשכונת גוננים נבנה מרכז מוזיקה בשנים האחרונות. לאחרונה התגלע ויכוח בין העיריה לבין המנהל הקהילתי- מי אמור להיות אחראי על המבנה. הויכוח הזה אוצר בתוכו את כל המורכבות במערכת היחסים בין העיריה למנהלים הקהילתיים, ואת המאמץ ליצור בשכונת גוננים את התשתיות שמשפחות צעירות זקוקות להן. לכן פעלנו למען מרכז מוזיקה של המנהל הקהילתי, למען השכונה. לשמחתנו- המאבק צלח, ואכן מרכז המוזיקה יהיה של השכונה ויהווה תשתית משמעותית כדי שהמנהל הקהילתי יוכל לתת את השרותים הנדרשים בשכונה. זהו עוד צעד לחיזוק המנהלים הקהילתיים ושכונת גוננים כשכונה למשפחות צעירות.


אני מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה של מעורבות פוליטית ועשייה חברתית, שנה של קצירת פירות עמלנו, שנה של התחדשות יהודית וקהילתית.

שנה טובה וגמר חתימה טובה!

מסקנות מטרכטנברג

לגדל ילדים בגיל הרך במדינת ישראל של 2011 זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

אנחנו ההורים כמעט ולא נושמים. לא נושמים בשל החרדה, בשל החשש שילדינו לא נמצאים במסגרות איכותיות שטובות להם, שאנחנו יכולים להיות רגועים במשך היום שלא יאונה להם רע, שרגשית הם יהיו מוגנים, ושהם יתפתחו ויגדלו היטב.

לא נושמים בגלל המחיר המטורף שאנחנו צריכים לשלם כל חודש, אלפי שקלים, רק כדי שילדינו יוכלו להיות במסגרות חינוכיות ראויות, כשאנחנו נמצאים בעבודה.

ולא נושמים כי אין לנו זמן. כי אנחנו צריכים לעבוד כל כך הרבה שעות, כדי לממן את אותן מסגרות שלא מאפשרות לנו לעבוד את השעות שאנחנו מחוייבים להם.

לא קל להיות הורה בישראל של 2011- ולכן יצאנו לרחובות. עשרות אלפי הורים לילדים- יצאנו למצעדי עגלות ברחבי הארץ, ואמרנו לממשלה שאנחנו פשוט לא מחזיקים מעמד.

דרשנו חוק חינוך חינם מ-0-6, דרשנו מסגרות מבוקרות וטובות יותר, דרשנו הכרה בהוצאות טיפול ילדים לצורכי מס, דרשנו התאמה בין שעות העבודה של ההורים לשעות הלימודים של הילדים. דרשנו דרישות, מרחיקות לכת, וקיווינו שמשהו מכל זה ישמע.

כשקמה ועדת טרכטנברג, הופעתי בפני הועדה כנציגת מחאת ההורים, וכמה הם הופתעו כשסיפרתי להם על העלויות המטורפות של גידול ילדים, יצאתי מהדיון אופטימית, וקיוויתי שמשהו מכל מה שדיברתי עליו יתממש.

והיום התפרסמו מסקנות הועדה. לא מעט אנשים מתנגדים למסקנות. וכנראה שבתחומים שונים התחושה של המוחים היא שלא בשביל זה הם יצאו לרחובות. אבל אנו ההורים לגיל הרך צריכים לומר בקול ברור- זה דוח מעולה. זהו דוח שאם יתממשו כל ההמלצות שבו, חיינו ישתנו מן הקצה אל הקצה- לא פחות ולא יותר. העלויות יצנחו, המסגרות יהיו הרבה יותר טובות, השעות של המסגרות יהיו ראליות יותר לשוק העבודה, וכולנו נוכל להתחיל לנשום.

ואלו המסקנות:

כדי לוודא שהמסגרות לגילאי 0-3 יהיו איכותיות יותר, נקבע כי הן יועברו לאחריות משרד החינוך, ויהיה תקציב לפיקוח על המעונות של הילדים שלנו, ותקציב להכשרה והדרכה עבור המטפלות של ילדינו. כדי שיהיו יותר סיכוים שנמצא מקום במסגרות המפוקחות, והמסובסדות- יבנו עוד 60,000 מקומות לילדים במעונות כאלו- זאת לעומת כ-90,000 שיש היום.

נכון, גם לאחר שייבנו עוד המון מעונות יום עדיין חלקנו נשלח לגנים הפרטיים. אבל כשגננת בגן פרטי יודעת שיש לנו אופציה לשלוח לגן בפיקוח ובמחיר מסובסד, מחירי הגנים הפרטיים יצנחו. המדינה "שוברת את השוק", וגורמת לירידת מחירים. בנוסף, גננת בגן פרטי שתרצה שהגן שלה יצטרף למסגרות של הגנים המסובסדים והמפוקחים תוכל לעשות זאת. ואם זה לא מספיק, אז גם נקבל תוספת של למעלה מ-400 ₪ על כל ילד מתחת לגיל שלוש, ישר למשכורת, כדי  להקל על ההוצאות הגבוהות.

וכשילדינו מגיעים לגיל 3? עד היום הגן העירוני עלה כ-800 ₪ עד 14:00 והצהרון- המחיר נע בין 800 ל-1,200. החל בשנת 2012, ברוב הארץ, הגן עד השעה 14:00 יהיה בחינם (!) ומהשעה 14:00 עד 16:00, יהיו צהרונים בחינם או מסובסדים בעלות של מאות בודדות של שקלים (תלוי ברמה הסוציואקונומית של הישוב). במילים אחרות, במקום כמעט 2000 ₪, נשלם מקסימום כמה מאות שקלים.

חברים יקרים, יצאנו, על טפנו, ועגלותנו, לצעוד במחאת העגלות ברחובות הערים, צעדנו וצעקנו, וצעקתנו נשמעה.

ועדת טרכטנברג שינתה את כללי המשחק, וקבעה שכבר משנת 2012, יהיה הרבה יותר אפשרי לגדל פה ילדים. וזה הזמן לומר לממשלת ישראל: הילדים שלנו יקרים לנו כל כך, שאם לא תיישמו אחת לאחת את כל המסקנות- אנחנו ניפגש שוב ברחובות, או שנשלח אתכם לחדר לחשוב טוב טוב על מה שעשיתם. כי ההורים בישראל של 2011 רוצים להתחיל לנשום.

עדכון חודשי: מחאת האוהלים ומעמד הביניים, הרכבת הקלה ועוד...

מחאת האוהלים ומעמד הביניים, משפחות צעירות, הוזלת צהרונים, מעונות יום, בתי ספר בעיר, שמירה על רמות פלורליסטית, המאבק נגד ההפרדה המגדרית, הרכבת הקלה ועוד...

ירושלמים יקרים,

מחאת האוהלים והתרחבותה לקושי של מעמד הביניים הקורס, סחף אותי בשבועות האחרונים לעשיה אינטנסיבית ומשמעותית שתוכלו לקרוא עליה   בהמשך. אני מרגישה שאנו נמצאים בתקופה מעצבת, שבוודאי תיזכר לאורך זמן בחברה הישראלית, ואני גם מקווה ופועלת רבות כדי שגם תעצב את חיינו כאן.

את העדכון אפתח בפעילות של המחאה החברתית למען צדק חברתי, ובהמשך אעדכן בשאר הפעילות השוטפת שלי בעירייה.

המחאה החלה בתל אביב, ומהר מאוד היה ניסיון ראשון לפתוח מאהל בכיכר ציון, הייתי במאהל הזה, אך לצערי הוא התמוסס במהרה. כמה ימים מאוחר יותר עשינו ניסיון נוסף בירושלים להקים מאהל והפעם הצלחנו. מתחילת הפעילות פעלתי כדי שהמאבק יתרחב, ולא יעסוק בעניין הדיור לבדו, אלא בקושי הכולל של מעמד הביניים בישראל. אני עוסקת בנושאים האלו כבר הרבה זמן, וזו הייתה אחת הסיבות שבגללם נכנסתי לפוליטיקה. זה מקומם לחשוב שרק מגזרים וקבוצות אינטרסים ספציפיות מקבלות התייחסות של הרשויות- גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית. הרגשתי שזו אחריותי לדאוג לכך שמעמד הביניים העובד, לומד ומגדל את ילדיו - יקבל את מה שהמדינה אמורה לספק לו. מכאן גם נובעת הפעילות האינטנסיבית שלי לטובת חיי היומיום שלנו בירושלים: פתיחת גני ילדים, בתי ספר, שיפוץ גינות ציבוריות, יסוד החודש ה-11 והרחבתו, פעילות להוזלת הצהרונים, העצמת המנהלים הקהילתיים, ועוד ועוד נושאי יומיום שמרכיבים בסופו של דבר את חיי השגרה שלנו בירושלים שנהיו לא פשוטים בעשור האחרון. נושא אחר שמזה זמן אני פועלת ליצור עליו שיח ציבורי הוא "בריחת המוחות" - העזיבה ההולכת וצוברת תאוצה של המעמד הבינוני גבוה, המשכיל שבעצם אמור למשוך את המשק קדימה, בדיוק מה שכתבתי לא מזמן בבלוג שלי. גם כאן אני מאוד מרוצה שסייעתי למחאת האוהלים לקשר את המחאה לתופעת בריחת המוחות. אתם מוזמנים לקרא את הנאום שנשאתי בעצרת המרכזית האחרונה שנערכה בירושלים.

כשהתחילו מצעדי העגלות מיד הרמתי יחד עם ירושלמים נוספים מצעד מדהים, שהעלה לסדר היום הציבורי והתקשורתי את הקושי הכלכלי העצום בגידול ילדים בישראל של שנת 2011. במצעד הירושלמי צעדו אלפי הורים מבית רה"מ אל המאהל וכמו תמיד בירושלים ניתן לראות שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים למען מטרה משותפת. 

בעקבות מצעדי העגלות בכל הארץ, יצרתי קשר עם מארגנות מערים אחרות, קיימנו פגישה שבעקבותיה הבנו, שאנו צריכות להתאמץ לקבל ייצוג בשולחן העגול שבו מגדירים את מטרות המאבק, והדרישות מהממשלה. כך נהייתי נציגת המשפחות בשולחן העגול, ומאז אני יום יום, בקו תל אביב - חיפה – ירושלים, במטרה להשיג יעדים קונקרטיים למעננו המשפחות הצעירות בישראל. אני פועלת רבות מול משרדי הממשלה השונים ואני מקווה שנצליח לגרום למחאה הזאת להיות מתורגמת למענה על הצרכים האמתיים שלנו.

בשל המצב הביטחוני בדרום, המחאה מקבלת אופי קצת שונה, אך מה שצעקנו ברחובות עדיין קיים, והמצוקות של מעמד הביניים לא הולכות לשום מקום. אני חושבת שזה חלק מהתבגרות השיח הציבורי הישראלי. היכולת להכיל גם שיח כלכלי וגם שיח ביטחוני, שכן שני הנושאים האלו נמצאים שלובים זה בזה ורק יחד נצליח ליצור כאן חברת מופת.

שני אירועים גדולים מתוכננים כחלק מן המחאה: צעדת המיליון, במוצ"ש ה-3 לספטמבר, ואירוע המוני של צעדת העגלות בתל אביב לקראת פתיחת שנת הלימודים- ביום שלישי ה-30.8, בשעה 17:30 ברחבת מוזיאון תל אביב, הנוכחות של כולנו מאד חשובה.

ולשאר הנושאים:

החודש ה-11 מאחורינו, וכעת אני עובדת על הפרויקט הבא שלי בהקשר של משפחות צעירות, שהוא הוזלת הצהרונים, או לפחות מיצוי אפשרויות ההנחה שהתמ"ת אמור להעניק לנו. לאחר שיחד עם תני פרנק, שמתמחה אצלי מטעם רוח חדשה, חקרנו את הנושא, התברר לנו שלמשרד התמ"ת יש מערך גדול של הנחות על צהרונים שלא מנוצל. אפשר לקבל הנחה של 250 ₪ בחודש (!) באם המשפחה עובדת למעלה מ-36 שעות שבועיות, וההכנסה לנפש היא פחות מ-5,000 ₪. כלומר, אם אתם משפחה שבה שני הורים ושלושה ילדים, וההכנסה ברוטו היא פחות מ-25,000 ₪, אזי אתם זכאים להנחה, פנו למפעיל הצהרון ודרשו את ההנחה. העניין הוא שהמהלך לקבלת ההנחה הוא מסורבל, ולכן אני עובדת יחד עם דבורה גבעתי, הממונה על גני הילדים, מול משרד התמ"ת, כדי לנסות לפעול בשיתוף פעול כדי לפשט את התהליכים. בכל מקרה, אעדכן אתכם בהתפתחויות.

עניין נוסף שנוגע לתקציבי התמ"ת וקשור גם למחאה הוא שמסתבר שלמשרד התמ"ת יש המון כסף לבניית מעונות יום- בדיוק מהסוג המסובסד שאנחנו כל כך צריכים. העניין הוא שנדרש לאתר קרקע שעליו ניתן לבנות המעון, וגם תקציב עירוני בכדי להשלים את התקציב הממשלתי. לכן, כרגע תני המתמחה ממפה את השכונות לזהות שטחים אפשריים. כמו כן, שכנעתי את מנכ"ל העירייה בחשיבות הנושא, ואני עובדת מול התמ"ת כדי שנקבל את התקציבים. אני מאוד מקווה שתהיה לנו בשורה בחודשים הקרובים.

בי"ס ממד גוננים, ובי"ס עמיטל- אלו שני בתי ספר ציוניים וחשובים שפעלתי נמרצות לפתוח אותם בשנה שעברה, ואני רוצה לבשר לכם שלאור הצלחת בתי הספר, בממ"ד גוננים יפתחו בשנה הבאה 3 כיתות א' ובממ"ד עמיטל  2 כיתות.

שמירה על רמות פלורליסטית- לאחר הבחירות במנהלים הקהילתיים, החרדים דרשו שבסבב הבא יתקיימו בחירות במנהל הקהילתי ברמות. אני טענתי שניתן לקיים בחירות ברמות, כל עוד הם לא יגרמו להתחרדות השכונה. החרדים פתחו בקמפיין לשכנע את ראש העיר, ולהפעיל עליו לחצים כדי שמתווה בחירות יהיה כזה שיהפוך את השכונה לחרדית. אני הפעלתי לחץ נגדי, ולשמחתי תושבי שכונת רמות התגלו בנחישותם ובמחויבות שלהם לשמירה על שכונתם כשכונה מדהימה המותאמת לכלל המגזרים. כולי תקווה שכבר בימים הקרובים יוחלט על קיומן של שתי מערכות בחירות נפרדות, כפי שאני דורשת זמן רב. כחלק מהקמפיין להתחרדות רמות, חברי המועצה החרדים, החלו גם לפעול לטובת סגירת אזור ההי טק בהר חוצבים הסמוך לרמות. במכתב תקיף ששלחתי לראש העיר וראש הממשלה טענתי שלא רק שאסור חלילה לסגור את פנינת הטכנולוגיה בהר חוצבים, אלא יש להרחיב ולפתח את האזור כך שעוד ועוד חברות עתירות ידע יגיעו לירושלים.

כמו כן, כחלק מהקמפיין להתחרדות רמות מצד חברי המועצה החרדים היו ניסיונות להפוך את השכונות ואת מערכת החינוך לחרדית יותר ברחבי ירושלים, אני כמובן מתכוונת להמשיך ולוודא שדבר זה לא יקרה.

המאבק נגד ההפרדה המגדרית - המאבק נמשך, בעיקר בחשיפת מקומות בהם מתבצעת אותה הפרדה לא חוקית בניגוד לפסיקות בג"צ, ובהסברה לציבור למה ההפרדה המגדרית כל כך חמורה.

ובכלל, לאחרונה אני כותבת הרבה ונואמת בהרבה מאד כנסים ואירועים. אני מרגישה שזה חשוב ליצירת שיח בתחומים בהם אני עוסקת ואני מזמינה אתכם להגיע לכנסים הרבים שנערכים בעירנו האהובה.

ברצוני לסיום להודיע בשמחה רבה שלאחר שנים רבות של סבל לכולנו, הרכבת הקלה יצאה לדרך ביום שישי האחרון. הרכבת הקלה היא צעד ראשוני להפיכתה של ירושלים לעיר עם תחבורה ציבורית נורמלית, שתסייע לכולנו להגיע ליעדנו במהרה, תוך כדי שמירה על איכות הסביבה של כולנו.

חשוב חשוב! על כתיבה של מייל עדכון אני שוקדת זמן לא קצר, והמייל יוצא כל חודש וחצי. באם ברצונכם לקבל עדכונים תדירים יותר, אתם מוזמנים להצטרף אלי בפיסבוק: Rachel Azaria.

ועוד משהו- אנשים כל הזמן מספרים לי שהם שולחים לחברים שלהם את מייל העדכון שאני שולחת לכם . לכן, נא הציעו לחברים שלכם להצטרף לרשימת התפוצה לעדכונים שוטפים על פעילותי. כל מי שמעוניין- שלחו אלי את כתובת המייל שלי, ואשמח לצרפו.

להתראות, והמשך קיץ מהנה ובעיקר שקט,

רחל.