21.8.2011

אתם מוזמנים אל האתר החדש של סיעת ירושלמים

עדכון חודשי: מחאת האוהלים ומעמד הביניים, הרכבת הקלה ועוד...


מחאת האוהלים ומעמד הביניים, משפחות צעירות, הוזלת צהרונים, מעונות יום, בתי ספר בעיר, שמירה על רמות פלורליסטית, המאבק נגד ההפרדה המגדרית, הרכבת הקלה ועוד...

ירושלמים יקרים,
מחאת האוהלים והתרחבותה לקושי של מעמד הביניים הקורס, סחף אותי בשבועות האחרונים לעשיה אינטנסיבית ומשמעותית שתוכלו לקרוא עליה   בהמשך. אני מרגישה שאנו נמצאים בתקופה מעצבת, שבוודאי תיזכר לאורך זמן בחברה הישראלית, ואני גם מקווה ופועלת רבות כדי שגם תעצב את חיינו כאן.

את העדכון אפתח בפעילות של המחאה החברתית למען צדק חברתי, ובהמשך אעדכן בשאר הפעילות השוטפת שלי בעירייה.

המחאה החלה בתל אביב, ומהר מאוד היה ניסיון ראשון לפתוח מאהל בכיכר ציון, הייתי במאהל הזה, אך לצערי הוא התמוסס במהרה. כמה ימים מאוחר יותר עשינו ניסיון נוסף בירושלים להקים מאהל והפעם הצלחנו. מתחילת הפעילות פעלתי כדי שהמאבק יתרחב, ולא יעסוק בעניין הדיור לבדו, אלא בקושי הכולל של מעמד הביניים בישראל. אני עוסקת בנושאים האלו כבר הרבה זמן, וזו הייתה אחת הסיבות שבגללם נכנסתי לפוליטיקה. זה מקומם לחשוב שרק מגזרים וקבוצות אינטרסים ספציפיות מקבלות התייחסות של הרשויות- גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית. הרגשתי שזו אחריותי לדאוג לכך שמעמד הביניים העובד, לומד ומגדל את ילדיו - יקבל את מה שהמדינה אמורה לספק לו. מכאן גם נובעת הפעילות האינטנסיבית שלי לטובת חיי היומיום שלנו בירושלים: פתיחת גני ילדים, בתי ספר, שיפוץ גינות ציבוריות, יסוד החודש ה-11 והרחבתו, פעילות להוזלת הצהרונים, העצמת המנהלים הקהילתיים, ועוד ועוד נושאי יומיום שמרכיבים בסופו של דבר את חיי השגרה שלנו בירושלים שנהיו לא פשוטים בעשור האחרון. נושא אחר שמזה זמן אני פועלת ליצור עליו שיח ציבורי הוא "בריחת המוחות" - העזיבה ההולכת וצוברת תאוצה של המעמד הבינוני גבוה, המשכיל שבעצם אמור למשוך את המשק קדימה, בדיוק מה שכתבתי לא מזמן בבלוג שלי. גם כאן אני מאוד מרוצה שסייעתי למחאת האוהלים לקשר את המחאה לתופעת בריחת המוחות. אתם מוזמנים לקרא את הנאום שנשאתי בעצרת המרכזית האחרונה שנערכה בירושלים.

כשהתחילו מצעדי העגלות מיד הרמתי יחד עם ירושלמים נוספים מצעד מדהים, שהעלה לסדר היום הציבורי והתקשורתי את הקושי הכלכלי העצום בגידול ילדים בישראל של שנת 2011. במצעד הירושלמי צעדו אלפי הורים מבית רה"מ אל המאהל וכמו תמיד בירושלים ניתן לראות שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים למען מטרה משותפת. 

בעקבות מצעדי העגלות בכל הארץ, יצרתי קשר עם מארגנות מערים אחרות, קיימנו פגישה שבעקבותיה הבנו, שאנו צריכות להתאמץ לקבל ייצוג בשולחן העגול שבו מגדירים את מטרות המאבק, והדרישות מהממשלה. כך נהייתי נציגת המשפחות בשולחן העגול, ומאז אני יום יום, בקו תל אביב - חיפה – ירושלים, במטרה להשיג יעדים קונקרטיים למעננו המשפחות הצעירות בישראל. אני פועלת רבות מול משרדי הממשלה השונים ואני מקווה שנצליח לגרום למחאה הזאת להיות מתורגמת למענה על הצרכים האמתיים שלנו.

בשל המצב הביטחוני בדרום, המחאה מקבלת אופי קצת שונה, אך מה שצעקנו ברחובות עדיין קיים, והמצוקות של מעמד הביניים לא הולכות לשום מקום. אני חושבת שזה חלק מהתבגרות השיח הציבורי הישראלי. היכולת להכיל גם שיח כלכלי וגם שיח ביטחוני, שכן שני הנושאים האלו נמצאים שלובים זה בזה ורק יחד נצליח ליצור כאן חברת מופת.

שני אירועים גדולים מתוכננים כחלק מן המחאה: צעדת המיליון, במוצ"ש ה-3 לספטמבר, ואירוע המוני של צעדת העגלות בתל אביב לקראת פתיחת שנת הלימודים- ביום שלישי ה-30.8, בשעה 17:30 ברחבת מוזיאון תל אביב, הנוכחות של כולנו מאד חשובה.

ולשאר הנושאים:
החודש ה-11 מאחורינו, וכעת אני עובדת על הפרויקט הבא שלי בהקשר של משפחות צעירות, שהוא הוזלת הצהרונים, או לפחות מיצוי אפשרויות ההנחה שהתמ"ת אמור להעניק לנו. לאחר שיחד עם תני פרנק, שמתמחה אצלי מטעם רוח חדשה, חקרנו את הנושא, התברר לנו שלמשרד התמ"ת יש מערך גדול של הנחות על צהרונים שלא מנוצל. אפשר לקבל הנחה של 250 ₪ בחודש (!) באם המשפחה עובדת למעלה מ-36 שעות שבועיות, וההכנסה לנפש היא פחות מ-5,000 ₪. כלומר, אם אתם משפחה שבה שני הורים ושלושה ילדים, וההכנסה ברוטו היא פחות מ-25,000 ₪, אזי אתם זכאים להנחה, פנו למפעיל הצהרון ודרשו את ההנחה. העניין הוא שהמהלך לקבלת ההנחה הוא מסורבל, ולכן אני עובדת יחד עם דבורה גבעתי, הממונה על גני הילדים, מול משרד התמ"ת, כדי לנסות לפעול בשיתוף פעול כדי לפשט את התהליכים. בכל מקרה, אעדכן אתכם בהתפתחויות.

עניין נוסף שנוגע לתקציבי התמ"ת וקשור גם למחאה הוא שמסתבר שלמשרד התמ"ת יש המון כסף לבניית מעונות יום- בדיוק מהסוג המסובסד שאנחנו כל כך צריכים. העניין הוא שנדרש לאתר קרקע שעליו ניתן לבנות המעון, וגם תקציב עירוני בכדי להשלים את התקציב הממשלתי. לכן, כרגע תני המתמחה ממפה את השכונות לזהות שטחים אפשריים. כמו כן, שכנעתי את מנכ"ל העירייה בחשיבות הנושא, ואני עובדת מול התמ"ת כדי שנקבל את התקציבים. אני מאוד מקווה שתהיה לנו בשורה בחודשים הקרובים.

בי"ס ממד גוננים, ובי"ס עמיטל- אלו שני בתי ספר ציוניים וחשובים שפעלתי נמרצות לפתוח אותם בשנה שעברה, ואני רוצה לבשר לכם שלאור הצלחת בתי הספר, בממ"ד גוננים יפתחו בשנה הבאה 3 כיתות א' ובממ"ד עמיטל  2 כיתות.

שמירה על רמות פלורליסטית- לאחר הבחירות במנהלים הקהילתיים, החרדים דרשו שבסבב הבא יתקיימו בחירות במנהל הקהילתי ברמות. אני טענתי שניתן לקיים בחירות ברמות, כל עוד הם לא יגרמו להתחרדות השכונה. החרדים פתחו בקמפיין לשכנע את ראש העיר, ולהפעיל עליו לחצים כדי שמתווה בחירות יהיה כזה שיהפוך את השכונה לחרדית. אני הפעלתי לחץ נגדי, ולשמחתי תושבי שכונת רמות התגלו בנחישותם ובמחויבות שלהם לשמירה על שכונתם כשכונה מדהימה המותאמת לכלל המגזרים. כולי תקווה שכבר בימים הקרובים יוחלט על קיומן של שתי מערכות בחירות נפרדות, כפי שאני דורשת זמן רב. כחלק מהקמפיין להתחרדות רמות, חברי המועצה החרדים, החלו גם לפעול לטובת סגירת אזור ההי טק בהר חוצבים הסמוך לרמות. במכתב תקיף ששלחתי לראש העיר וראש הממשלה טענתי שלא רק שאסור חלילה לסגור את פנינת הטכנולוגיה בהר חוצבים, אלא יש להרחיב ולפתח את האזור כך שעוד ועוד חברות עתירות ידע יגיעו לירושלים.

כמו כן, כחלק מהקמפיין להתחרדות רמות מצד חברי המועצה החרדים היו ניסיונות להפוך את השכונות ואת מערכת החינוך לחרדית יותר ברחבי ירושלים, אני כמובן מתכוונת להמשיך ולוודא שדבר זה לא יקרה.

המאבק נגד ההפרדה המגדרית - המאבק נמשך, בעיקר בחשיפת מקומות בהם מתבצעת אותה הפרדה לא חוקית בניגוד לפסיקות בג"צ, ובהסברה לציבור למה ההפרדה המגדרית כל כך חמורה.

ובכלל, לאחרונה אני כותבת הרבה ונואמת בהרבה מאד כנסים ואירועים. אני מרגישה שזה חשוב ליצירת שיח בתחומים בהם אני עוסקת ואני מזמינה אתכם להגיע לכנסים הרבים שנערכים בעירנו האהובה.

ברצוני לסיום להודיע בשמחה רבה שלאחר שנים רבות של סבל לכולנו, הרכבת הקלה יצאה לדרך ביום שישי האחרון. הרכבת הקלה היא צעד ראשוני להפיכתה של ירושלים לעיר עם תחבורה ציבורית נורמלית, שתסייע לכולנו להגיע ליעדנו במהרה, תוך כדי שמירה על איכות הסביבה של כולנו.

חשוב חשוב! על כתיבה של מייל עדכון אני שוקדת זמן לא קצר, והמייל יוצא כל חודש וחצי. באם ברצונכם לקבל עדכונים תדירים יותר, אתם מוזמנים להצטרף אלי בפיסבוק: Rachel Azaria.

ועוד משהו- אנשים כל הזמן מספרים לי שהם שולחים לחברים שלהם את מייל העדכון שאני שולחת לכם . לכן, נא הציעו לחברים שלכם להצטרף לרשימת התפוצה לעדכונים שוטפים על פעילותי. כל מי שמעוניין- שלחו אלי את כתובת המייל שלי, ואשמח לצרפו.

להתראות, והמשך קיץ מהנה ובעיקר שקט,
רחל.

19.8.2011

אתם מוזמנים אל האתר החדש של סיעת ירושלמים

על דתיים בצבא


אבי שירת בצנחנים, אישי היקר בפלסר 7, הם שרתו עם חילוניים ודתיים, קיבוצניקים, עירוניים, מושבניקים, עולים וותיקים, מזרחיים ואשכנזים. אף אחד לא חשב שהצבא צריך לפעול לפי הכללים של הציבור ממנו הם הגיעו. היה ברור לכולם שלצבא יש כללים משלו. עוד היה ברור לכולם שבצבא מתפשרים. החיים קשים בצבא, גם במבחינה פיזית וגם מהרבה מאוד בחינות אחרות. מבחינה דתית- היה ברור לכולם שהכשרות בצבא היא בסיסית- ובשל מגבלות הצבא זה האוכל שכולם אוכלים. כך גם על פי פסיקה של הרב גורן, ברור שבפסח כולם אוכלים קטניות, כל החיילים ספרדים ואשכנזים כאחד. כי המטרה הגדולה היא שרות לכולם, וכדי שנוכל לחיות ביחד כולם צרכים להתפשר, זה גם היה בעידן שבו היתה סולידריות. ההתפשרות היתה גם מהצד החילוני וגם הדתי: החיילים החילוניים ששמרו כשרות בצבא, והחיילים הדתיים שקיבלו כשרות ברמה קצת פחות מהודרת מאשר התרגלו בבית הוריהם. כמובן שהדתיים הבינו שהפשרות הדתיות בצבא נשארו בצבא. 


אך בשנים האחרונות החלה התפיסה הרב תרבותית לחלחל עמוק אל תוך הציבור, ובעיקר, הציבור הדתי והחרדי למד את צמד המילים הרב תרבותיות הקבועות- "תתחשבו בנו", ועוד משפט מפורסם- "זה פוגע ברגשות שלנו". פתאום אנחנו הציבור המצומצם הדתי נהיינו נורא רגישים ומרוכזים בעצמנו. מפעולות של בני עקיבא- "חסר גלגל אני גלגל", הדיון נהיה- אם תרצו שנהיה גלגל, תדאגו שהכל יהיה בדיוק לפי מה שמתאים לנו- אחרת זאת פגיעה ברגשות שלנו, ולא נסכים להיות גלגל.


האמת היא שכבשר מבשרה של הציונות הדתית אני בעיקר מתביישת. זה מנוגד לכל הערכים שלנו- ערכי הציונות, המחוייבות לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. אבל מעבר לתחושות שלי על המהלך הזה. יש כאן בעיה חמורה בהרבה. איבדנו את תחושת האחריות לסולידריות ולחברה הישראלית. בלי להתבלבל, אנחנו דורשים מכולם להשתנות גם אם זה מאוד כואב להם. אנחנו בכלל לא שמים לב כמה אנחנו פוגעים בחלקים נרחבים של החברה הישראלית בדרך לכך שהכל יתאים לנו. כולם צריכים להתפשר, כולם צריכים להתאמץ, בשבילנו. למה? האמת היא שאני הייתי מצפה שזה יהיה הפוך, כחברה אידיאליסטית וערכית שמחונכת לאהבת העם והארץ, חברה ציונית ומחוייבת לרעיון של שיבת העם לארצו, הייתי מצפה שדווקא אנו נבין את האחריות המוטלת על כתפנו ולא נצפה מכולם להתפשר- בשבילנו. כי כמו שכולנו יודעים, זה לא קל להתפשר. ולציבור חילוני כבר נהיה קשה להתפשר בשבילנו.


לפני מספר שבועות דיברתי בפני קצינים שמשתתפים בתכנית בבית הספר מנדל למנהיגות. דיברתי על שותפות הדרך בין הציונות הדתית לציבור החילוני, סיפרתי מה קורה בירושלים, ועל אמנת גביזון מדן כהזדמנות ליצור שיח חדש ובריא. בסוף ההרצאה ניגשו אלי מספר קצינות וסיפרו לי בצער, שמעורב בעלבון וזעם, על מה שקורה לנשים היום בצבא. על ההקצנה בציבור הדתי שלאט לאט מעיפה את הנשים מכל תפקידי המפתח, מהעלבון של נשים חילוניות שלא יכולות לשרת ביותר ויותר יחידות ותפקידים, ומהבוטות שבה בכל הזדמנות שנשים שרות, יש כמה חיילים שמתחילים לצעוק. שמעתי והתביישתי. נזכרתי בפסיקתו של רב משה פיינשטיין- הרב נשאל האם מותר לאדם דתי ליסוע ברכבת התחתית בשעות העומס, כאשר בגלל העומס נשים וגברים מתחככים. תשובתו של הרב היא כזאת: בודאי שכן, וחיכוך אקראי של אישה זרה אינו בעייתי מבחינה הלכתית- ואם לך זה גורם לך להתעוררות יצרית- תלך הביתה ותעבוד על היצר שלך.  


האם כל החיילים הדתיים בצהל לא מסוגלים לשמוע אישה שרה ועדיין להתמודד עם היצר שלהם? האם הם לא מסוגלים לעבוד בסמיכות לאישה קצינה? או שיותר קל לנו לא להתמודד עם היצר שלנו. אבל מה עם המחוייבות שלנו לחברה הישראלית, לכלל ישראל? האם השפלה של נשים והדרה של חמישים אחוז מהציבור הישראלי משירות צבא, רק כדי שבחורי הציונות הדתית ירגישו בנח                                         - זה מותר?


חברים יקרים, הצהרת ראש אכ"א היוצא, והדו"ח של יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים צריכים לגרום לנו להיזכר למה אנחנו פה ומה המטרה שלנו. אנחנו בצבא, כי חזרנו לארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות. חזרנו לפה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי. הקמנו את צבא העם. ויש לנו אחריות, כן לנו הציונות הדתית אחריות לודא שכל העם ירגיש בנח בצבא שלנו. לא רק אנחנו. זה דורש מכולנו להתפשר. אבל ככה זה במשפחה.

על המרחב הציבורי בשבת בירושלים


הגיע הזמן שאנו בציונות הדתית נבחין בשינוי הדרמטי שעברנו. אנחנו כבר לא קבוצה קטנה ושולית, ואיננו נדחקים הצידה, אלא אנחנו מאיישים עמדות מפתח בחברה הישראלית. השינוי שחל בציבור שלנו, מציבור נלווה, לשותף בהנהגה, דורש מאיתנו להתחיל לבחון מהם העקרונות לפיהם אנו מקבלים החלטות אודות אופיה של החברה הישראלית ומדינת ישראל- מדינת העם היהודי. 


בעבר, הכלל הברור היה שכיון שלא היינו מופקדים על הנהגת הציבור במדינת ישראל, אלא תמיד היינו בתפקיד ה"דתי מחמד", היינו אחראים על תחומים דתיים, ועל השמעת הקול הדתי כאשר הרוב היה חילוני. לכן היה פשוט יותר במובנים מסויימים, שכן ההחלטות התקבלו על ידי מישהו אחר, ויכלנו לדבוק בעמדה ההלכתית הפשוטה והברורה. ספציפית לגבי השבת אמרנו שאסור לפתוח מקומות בילוי בשבת ושאסור להנהיג תחבורה ציבורית בשבת. גם ככה ההחלטות לא התקבלו לפי מה שאנו בני הציונות הדתית דרשנו, אלא היתה פשרה כזאת או אחרת, ואנו השמענו את קולה של ההלכה.


אך בזמן האחרון המצב השתנה, ובירושלים ביתר שאת. פתאום בירושלים אנו בני הציונות הדתית כבר מהווים מספר לא מבוטל של חברי מועצת העיר. יתרה מכך, ההתחרדות המואצת של עיר גרמה לכך שהציבור הציוני התאחד איחוד היסטורי, במאמץ לשמר את ירושלים עיר ציונית ומסבירת פנים לכל יהודי באשר הוא. כך יוצא שישנם חברי מועצה דתיים (ואני ביניהם) שמייצגים את הציבור הציוני בעיר- חילוניים ודתיים כאחד. אנחנו כבר איננו דתיי מחמד, אלא דתיים שמובילים ציבור ציוני: חילוני ודתי ואחראים לגורלו לצרכיו. 


האם אנו מסוגלים למלא תפקיד כזה? האם אנחנו מסוגלים להנהיג?


המרחב הציבורי בשבת בירושלים אינו אוהד את הציבור החילוני. כמעט ואין לאנשים שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי שלה מקומות לחגוג את השבת, לנוח, לנפוש ולבלות. יש מעט מוסדות תרבות, מסעדות ובתי קפה שפתוחים בשבת, ולהורים וילדים אין כמעט בכלל מקומות לבלות ביחד בשבת. כמעט כל מי שאינו שומר שבת, יוצא ברכבו אל מחוץ לעיר, לערים אחרות שבהם אפשר לבלות ולחגוג את השבת באופן שאינו הלכתי. חשוב להבחין שהעובדה שאין לציבור זה מקומות בילוי בשבת בירושלים לא גורמת לו לשמור שבת, ואולי אף גורמת לו לחלל שבת ביתר שאת בנסיעותיו מחוץ לעיר. 


נשאלת השאלה מהי האחריות שלנו הציבור הממלכתי דתי בירושלים לשבת של אחינו החילוניים, או אחינו שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי הקלאסי שלה, אך מעוניינים בשבת מנוחה. האם יש לנו אחריות לשבת הזאת? לפי השיח החדש בירושלים- של שיתוף פעולה בתוך המחנה הציוני פלורליסטי: הציונות הדתית והחילוניים- אזי יש לנו אחריות. האם אנחנו בציונות הדתית מסוגלים לקחת אחריות על השבת הזאת? האם התפילה שאנו אומרים מידי בוקר: "שלא תביאיני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" חלה פה, ובעצם עדיף שנמנע מן הניסיון הזה כדי שלא נתבזה? או שאנו מסוגלים לנסח מחדש את האחריות שלנו למדינת העם היהודי, למפעל הציוני ולחברה הישראלית? 


מי שהתווה את השיח ההלכתי, המנהיגותי והחברתי לעניין זה הוא הרב מדן, שכבר לפני למעלה מעשור ביחד עם פרופ' רות גביזון ניסח אמנה חדשה ליחסי דת ומדינה. באמנה נקבע שמקומות מסחר יהיו סגורים בשבת אך מוסדות תרבות ובילוי יהיו פתוחים. האמנה הזאת היא נר לרגלי, והעיקרון שקבע הרב מדן מאפשר לי לקבל החלטות בנושאי השבת. יתרה מכך, על פי עקרונות האמנה בתפקידי במועצת העיר בירושלים כאחראית על המתנסים הייתי שותפה למהלך של פתיחת המתנסים בשבת בבוקר למשפחות עם ילדים קטנים. זאת לאחר שהבנתי שמשפחות עם ילדים ממש סובלים בשבת בבוקר בעיר, והובהר שזה גורם לשתי תוצאות-  לעזיבה של אותם משפחות את העיר, ולסבל מתמשך בשבת. שתי תוצאות שהן חמורות עבורנו.    


אני קוראת את שכתבתי, ואני יודעת שזה לא פשוט. יותר מאשר אנחנו שמרנו על השבת, השבת שמרה עלינו. לחשוב על מקומות מחללים שבת, ועל מהלך של הציונות הדתית לפתוח מקומות בילוי בשבת, זה כמעט הפוך לכל מה שהתחנכנו עליו. אך עמדות המפתח אותם אנו מאיישים, והאחריות שלנו למפעל הציוני ולעם ישראל, מכריחה אותנו להגדיר מחדש את האופן בו אנו ממשים את הערכים שלנו. 
אני מאמינה בחסנה של הציונות הדתית להבין את תפקידנו המשתנה, וביכולת שלנו לקחת אחריות על השבת בישראל, כחלק מתפיסה רחבה יותר של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל- ראשית צמיחת גאולתנו. 


המאמר פורסם לראשונה בגיליון פרשת השבוע של ארגון צהר.

7.8.2011

אתם מוזמנים אל האתר החדש של סיעת ירושלמים

הנאום שלי בהפגנה מול בית ראש הממשלה

שלום לכם,


אמש נשאתי דברים בהפגנה הגדולה מול בית ראש הממשלה. הנה הנאום הקצר שלי:


שבוע טוב, שמי רחל עזריה, ואני במאבק הזה מתחילתו, וככל שהמאבק מתקדם, כך אני חוזרת וקוראת יותר ויותר את ההיסטוריה של מדינת ישראל. 


ב-1949, מיד לאחר קום המדינה, כשאודים מוצלים מאש עלו בהמונים מאירופה, כשמאות אלפי יהודים עלו בחפזה ממדינות ערב לעיתים משאירים מאחור את רכושם, כשאנשים חיו בפחונים, בדונים ובמעברות- נחקק חוק חינוך חובה חינם. היה ברור לאבות ולאמהות המייסדים, שזו חובתה של המדינה. 


מיד החלו גם בבניית בתי חולים, טיפות חלב, מערך של תחבורה ציבורית, בתי משפט, ובהקמת התשתית האזרחית של מדינת ישראל. אף אחד לא התווכח ואמר שאין כסף. אף אחד לא שאל מהו סעיף התקציבי, אף אחד לא אמר שהציבור יכול להסתדר לבד. היה ברור לאבות המייסדים שיש להם אחריות על הציבור, על העם היהודי ועל מדינת ישראל.


כולנו נהננו מההשקעות האלו, וגם אני כילדה נהנתי ממערכת בריאות מצויינת, מבית ספר מעולה, מחוגים, ומכל התשתיות.  


והיום, אני אמא לשלוש בנות מדהימות, ואני רוצה לתת להן לפחות את מה שאני קיבלתי- חינוך מעולה, תחבורה ציבורית, מערכת בריאות מצויינת, חוגים בלי סוף, קייטנה בקייץ- וגם ללכת לבריכה מידי פעם- אבל זה נהיה בלתי אפשרי.


ולמה? כי ממשלת ישראל בחמש עשרה השנים האחרונות קיצצה וקיצצה וקיצצה:  קיצצו בתקציבי הבריאות, וכך חולים שוכבים במסדרון, קיצצו בתקציב משרד החינוך, וכך לכל מנהל בית ספר יש רק 75% מהתקציב לו הוא זקוק- ומי משלים את החסר? אנחנו ההורים. קיצצו בחצי את תקציבי המתנסים- ולכן החוגים כל כך יקרים, והקייטנות, והבריכה הציבורית. כי ממשלת ישראל קיצצה בתקציב לבניית מעונות יום, וכך כבר 3 שנים שלא נבנה שום מעון באזורים שלנו. 


ואנחנו לא מחזיקים מעמד. 


יותר מידי חברים שלנו שלא החזיקו מעמד עזבו את הארץ, הם קיבלו הצעות כל כך מפתות:  הודיה באנגליה, יעלי בבוסטון, גולן בניו יורק, וליאורה בדרום אפריקה. 
הם לא רצו לעזוב, אבל זה לא עובד פה.


ואנחנו פה כדי לאמר לנתניהו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, שאנחנו פה, ואנחנו נישאר, גם במדינת ישראל וגם בכיכרות עד שהוא יבין שיש לו אחריות, שיש לו אחריות על החברה הישראלית, על מדינת ישראל.


כי אנחנו, האנשים שחיים במדינת ישראל, תושבי מדינת ישראל, אנחנו  מדינת ישראל. מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי, אם העם היהודי לא שורד פה, אז המנהיגים שלנו אל ממלאים את חובתם. 


ואל תאמרו לי שאין כסף, אם היה בהקמת המדינה יש גם עכשיו.


שואלים אותי אם יצא מזה משהו, אז קודם כל כבר יצא מזה! לקחנו אחריות, הרמנו את הראש, יצאנו לרחובות וגילינו שכולנו באותה סירה. אבל יותר מזה. אנחנו עם של חלוצים. אנחנו עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה. המאבק עוד ארוך!


עוד יומיים ט' באב, מאז חורבן בית המקדש חיכינו 2000 שנה לנס הזה, לשיבת העם לארץ והקמת מדינת ישראל. ולכן אנחנו לא נוותר. אנחנו נשאר באוהלים, ונבוא לכיכרות שבת אחרי שבת אחרי שבת, עד שנחזיר לעצמו את המדינה.