הדרת נשים, אל תשכנעו את עצמכן שזה לטובתכן

זה היה ברור שזה יקרה. זו היתה שאלה של זמן עד שכל המצקצקים יתחילו להסביר לנו למה הדרת נשים והעלמתן מהמרחב הציבורי היא בעצם לטובתנו. גם היה ברור שמיד יהיו כמה נשים שיסבירו למה להן נוח יותר להיות מודרות.

אני אישה דתיה ומתוך תחושה אישית שלי אני לא יושבת ליד גברים באוטובוס. טלטלות הדרך והדוחק גורמים לכך שלא נעים לי לשבת כך. ולכן אני תמיד מקפידה לשבת ליד אישה, או בספסל פנוי. אבל זה שלי נוח לשבת כך לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר בחברה הישראלית איך והיכן הם ישבו. זה אפילו לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר דתיים בחברה הישראלית איך הם ישבו. זה עניין שלי. העקרון החשוב הוא שאין לי זכות להשליט על כלל החברה את רצונותיי הספציפיים.

אבל זה לא רק זה. התפיסה לפיה ניתן להעלים נשים מן המרחב הציבורי היא הרבה יותר רחבה מאיפה אני אבחר לשבת באוטובוס. אני עוסקת בנושא הזה למעלה משלוש שנים. הרגע המכונן מבחינתי היה כשבזמן שהתמודדתי לבחירות למועצת העיר, ביקשנו כמו כל רשימה למועצת העיר לפרסם את תמונת נציגי סיעתנו על אוטובוס. תגובת חברת הפרסום הייתה אין בעיה רק לא בחורות. כשניסיתי לומר שלא תהיה תמונה של "בחורה" אלא של אישה דתיה, נשואה, אמא לשתיים שמתמודדת לבחירות למועצת העיר ולכן תמונתי תהיה צנועה, התגובה הייתה שזה לא משנה אם זו בחורה בת שלוש או בת שמונים, וזה ממש לא מעניין אותנו אם היא צנועה או לא. אין תמונות של נשים על אוטובוסים בירושלים נקודה.

ההדרה אף פעם לא באה לדאוג לנו, הנשים. העלמתן של נשים מן המרחב הציבורי לא פועלת לטובתנו . במקרה הזה היא פעלה באופן ברור ומובהק לרעתי ולרעת נשים אחרות בפוליטיקה הישראלית. והיא לא פועלת רק לרעתנו, יש לנו אחריות גדולה לבנות שלנו, שיגדלו מתוך תחושה שהן יכולות למלא כל תפקיד שהן רוצות, כשילדות גדלות מבלי לראות נשים כדמויות לחיקוי במרחב הציבורי, אנחנו מקטינות ומנמיכות אותן.

המהלך פה הוא הרבה יותר רחב. המאבק בהדרת נשים והעלמתן מן המרחב הציבורי הוא מאבק נגד קבוצות קיצוניות קטנות שמנסות להשתלט על סדר היום ועל המרחב הציבורי במדינת ישראל.

אותן קבוצות קטנות הן שמנסות להעלים את הנשים. הטענה שלהם היא נגד קבוצה קיצונית אחרת שמעוניינת להציג נשים ככלי, להפשיט נשים בפרסומות ובשלטי חוצות. אנחנו המרחב הרחב והמשותף , ממש לא מעוניינים לאפשר לקבוצות קטנות להשליט את תפיסתן על כולנו. אנחנו מעוניינים לחיות בחברה שמכבדת נשים כבני אדם,  לא מעלימה אותן ולא מפשיטה אותן. בואו נגדיר ביחד,אנו המיינסטרים הישראלי, קבוצת הרוב המתונה של החברה הישראלית, חילונים, חרדים, דתיים ,מוסלמים, נוצרים, איך היינו רוצים שהחברה הישראלית תראה. בכדי המציאות בארץ תשתנה אנו הרוב הדומת והמתון צריך לצעוק את צעקתו ולעמוד על שלו.

בואו נקבל החלטות לפי מה שאנחנו היינו רוצים לראות, לפי האידאל שלנו. לא מתוך פחד שאם נאפשר או נאסור דבר אחד, המטוטלת תזוז רחוק מידי לצד השני. בואו ניצור את הסולידריות ונגדיר ביחד את עולם הערכים שלנו ולא ניתן לקבוצות קטנות וקיצוניות להחליט בשבילנו.

ואז ברור שתסכימו איתי שכולנו רוצים לראות נשים במרחב הציבורי.

לימור לבנת, לא נסכים יותר לספינים ולכניעה

מחאת הקיץ הבהירה לנו, המיינסטרים הישראלי, שיש לנו כוח עצום. לא נסכים יותר לאותם הסכמים שנכנעו לקבוצות מיעוט

התבטאותה של השרה לימור לבנת שההדרה בשכונות החרדיות לגיטימית בעיניה, מוכיחה שבינתיים המאבק בהדרת נשים טרם גרם לפוליטיקאים להבין את מה שאנו, הפעילים נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, צועקים כבר תקופה ארוכה. אי אפשר יותר להתייחס אל החברה הישראלית כאל תת קבוצות קטנות ושונות ושכל אחד ינהל את ענייניו בשקט. אין דבר כזה.

יכול להיות שלשרה לימור לבנת לא אכפת שהיא אינה מוזכרת בעיתונות החרדית. לי כאישה דתייה זה מאוד מפריע שאפילו בעלונים של הציבור הציוני דתי לא מופיעות נשים. זה מתחיל מהחרדים וזוחל אלינו, הציונות הדתית, והעובדה שלימור לבנת כשרה בממשלת ישראל בוחרת לא להתייחס לזה, מגדילה את הסיכוי שזה יפגע בי כאישה דתייה. אנחנו חיים פה ביחד, וכולנו משפיעים על החברה הישראלית.

בהמשך אמרה השרה שאין לה בעיה עם הפרדה באוטובוסים בשכונות חרדיות. אם כך, בואו נבהיר אחת ולתמיד מהן אותן שכונות חרדיות. מי נחשבת שכונה חרדית ומי לא? האם רק בשכונות שבהן יש 100% חרדים? האם כשיש 80% חרדים, זו נחשבת שכונה חרדית? במקום שבו טוענת קבוצה חרדית קטנה וצעקנית שזו השכונה שלה, כולם נכנעים מולם. ומה קורה עם כל אותו ציבור שאינו חרדי? מה הוא אמור לעשות באותן "שכונות חרדיות"?

וזה לא רק הציבור הלא חרדי. חרדים רבים מתנגדים בתוקף לחידושי ההפרדה הנוחתים עליהם בזה אחר זה: באוטובוסים, במרפאות, ברחובות, בקופות בסופרמרקט, בגינות ציבוריות ועוד ועוד. הקמפיין נגד הדרת נשים, שצובר תאוצה, מאפשר לרבים ולרבות מהם לצאת ולומר בקול את מה שעד כה בעיקר לחשו: גם הם לא רוצים את ההפרדה הזאת. אז למה היא מתקיימת? בדיוק בגלל שחברי ממשלת ישראל מעלימים עין מהתופעות האלו, וחושבים שהם נאורים ומתחשבים בכך שהם מאפשרים להם לקרות. בפועל הם מאפשרים לגורמים קיצונים בציבור החרדי להכריח את הציבור החרדי כולו לנהוג באופן שאינו תואם את ערכיו.

האמת היא שזה הרבה יותר מכך.  מחאת הקיץ הבהירה לנו, המיינסטרים הישראלי, הציבור המגוון שמנסה בכל כוחו לחיות פה ביחד, שיש לנו כוח עצום. התחלנו אחרי הרבה שנים לדבר שוב על הערכים המשותפים שלנו. למדנו שאנחנו לא צריכים להסכים יותר לפער הבלתי נסבל בין המדינה שאנו מייצגים כאזרחיה, לבין המדינה שהפוליטיקאים שלנו יוצרים באמצעות הסכמים קואליציוניים. הם מוותרים לקבוצות קיצוניות, מתעלמים מהאחריות שלהם כלפי אזרחי המדינה, וכמובן, מתייחסים לתפקידם כאל ספין תקשורתי אחד ארוך. בסופו של דבר, הדרת נשים מנוגדת לערכים הבסיסיים שלנו כחברה יהודית ודמוקרטית, ועל הערכים שלנו אנחנו ממש אבל ממש לא מוכנים לוותר.

לימור לבנת. בשבתך כחברה בממשלה נקבעו התקנות, נוצרו ההסדרים ותוכננו התוכניות שיצרו את הדרת הנשים. הצטרפותך למאבק בהדרה מבורכת, אבל בתנאי שאת מבינה שאנחנו לא נסכים יותר לאותם הסכמים, ספינים וכניעה לקבוצות מיעוט שיצרו את הדרת הנשים שמזעזעת אותך ואותנו.

טור שהתפרסם בynet.

מה עם הילדים שלנו??

כבר שנים שמחירי מעונות היום עולים בהתמדה. עוד שנה ועוד שנה, ומחירי הגנים הפרטיים קפצו בעשור האחרון בלמעלה מ-50%. הרבה יותר מאשר המשכורות שלנו. ממשלת ישראל עצמה עיניים, ומשרד התמ"ת שהנושא היה באחריותו גלגל עיניים לשמיים. אף אחד לא לקח אחריות, לאף אחד לא היה אכפת. ואנחנו, המשפחות הצעירות ההורים לילדים הקטנים קרסנו שוב ושוב תחת הנטל.

בקיץ האחרון יצאנו לרחובות. יצאנו אנו ההורים, במצעדי עגלות בעשרות ערים ברחבי הארץ, כי לא עמדנו בזה יותר, לא עמדנו בנטל העלויות, לא עמדנו בהעדר הקשר בין שעות העבודה וימי העבודה שלנו לבין שעות וימי החופשה של הילדים, וחמור מכל, הקושי הגדול להשאיר את ילדינו במסגרת שאין עליה שום פיקוח, כל הנטל הזה נהיה כבד מנשוא.

צעדנו יחדיו הורים וילדים, וגם לא מעט סבים וסבתות הצטרפו. וכשהתכנסה ועדת טרכטנברג, הכנו נייר מסודר ובאנו לדבר בוועדה. הסברנו את הקשיים, הסברנו את הצרכים, ודרשנו שוב ושוב חינוך חינם לגיל הרך, ושכל התחום יהיה באחריות משרד החינוך. זהו משרד שמטפל בכל הגילאים מגיל שלוש ואילך, אין סיבה שדווקא גילאי לידה עד שלוש, הגילאים הכי רכים, הכי צעירים יהיו באחריות משרד התעשייה והמסחר. האם מדובר בקורסים להסבה מקצועית או בטיפול בפעוטות?

תחום זה נמצא באחריות משרד התמ"ת מסיבות היסטוריות. כי פעם הקונספציה הייתה שכדי להגדיל את התעסוקה של נשים, נארגן לילדיהן בייביסיטר, או שמירת חפצים (ילדים), ואז הם יוכלו לצאת לעבודה. היום אנחנו יודעים שזה לא עובד כך. גם כי משרד התמ"ת לא בונה מעונות יום, גם כי אין פיקוח כמו שצריך, גם כי הבירוקרטיה גורמת לכך שיותר מדי הורים לא מצליחים לקבל את ההנחות שמגיעות להם, וגם כי המטפלות מקבלות שכר כל כך נמוך, שזה מאוד מקשה עליהן את העבודה. במילים אחרות, תחום הגיל הרך צריך יד מכוונת, ומשרד שעוסק ביום יום בתחומי חינוך ועבודה עם ילדים. במילים אחרות, משרד החינוך.

בהמלצה של ועדת טרכטנברג נאמר באופן חד משמעי שכל תחום הטיפול בתינוקות צריך לעבור למקומו הטבעי- משרד החינוך. שם גם יודעים איך לבנות מעונות יום, שם יודעים איך לפקח, ושם יודעים איך לעבוד עם ילדים. נכון, לא קיבלנו בהמלצות של טרכטנברג חינוך חינם מלידה עד שלוש. אבל חשקנו שיניים והבנו שגם המעבר של התחום למשרד החינוך, הפיקוח האינטנסיבי, לקיחת האחריות, זה שלב אחד בכיוון הנכון.

ופתאום, ראש הממשלה משנה את החלטות דוח טרכטנברג, הדוח שהוא בעצמו אימץ. למה? כי שר התמ"ת, שלום שמחון, לא רוצה לותר על תחום מעונות היום במשרדו. תקשיבו טוב, השר שמחון מנהל מאבק אגו על חשבון הילדים שלנו. על חשבון החינוך לגיל הרך במדינת ישראל, על חשבוננו ההורים המותשים. ונתניהו מגבה אותו.

אבל כולנו יחד צריכים להבהיר לו שלא ניתן לזה לקרות. לא יכול להיות שנתניהו מתעלם ממאות אלפי הורים, לא יכול להיות שאנחנו נשלם את המחיר הפוליטי של מערכת היחסים של נתניהו עם מפלגת עצמאות(?!) אנחנו ההורים דורשים ממך, ראש הממשלה, אל תשחק את המשחק הפוליטי על גבינו. אחרת נשלח אותך לחדר לחשוב על מה שעשית, שבמילים אחרות זה אומר- נזכור את זה טוב טוב לבחירות הבאות.

הכותבת היא חברת מועצה בעיריית ירושלים, ממובילות מחאת העגלות ואמא מותשת ל-3 בנות צעירות.

חיפוש ערכי

אחת הסיבות למערכת היחסים המורכבת עם הציבור החרדי במדינת ישראל היא שאנו, הציבור הלא חרדי איננו יודעים באיזו מן מערכת יחסים אנו מעוניינים.

יתרה מכך, אנחנו לא יודעים איזו חברה אנחנו רוצים, מה חשוב לנו? מהם הערכים שלנו? מהן המטרות שלנו?

החרדים יודעים בדיוק איזו מדינה הם היו רוצים לראות. בראש ובראשונה מדינת הלכה, מדינה חרדית. הם יודעים מה הם רוצים. אבל מה אנחנו רוצים ומהם הערכים שלנו שעומדים בבסיס החברה שלנו? יהדות? ציונות? שוויון? אחריות כלפי העם היהודי? מה חשוב לנו? על מה לא נוותר?

יש שתי סיבות לחוסר הבהירות אודות הערכים שלנו והעקרונות שחשובים שלנו.

הסיבה הראשונה היא המשפט שנעשה לתמצית ההוויה הישראלית בשנים האחרונות: אל תהיה צודק תהיה חכם. פרגמטיזם במלא מובן המילה. לא כדאי לדון על ערכים, לא כדאי להתווכח על העובדות, הכי חשוב לצאת חכם, למצוא פתרונות, מבחן התוצאה הוא הקובע. וכך אם אתה נמצא מול קבוצה קטנה ומגובשת שיודעת מה היא רוצה, הכי חשוב- שתהיה חכם ותוותר. כי מה זה כבר לוותר קצת, זה תמיד חכם יותר מאשר להתווכח, לריב להתעקש- עזבו אתכם זה לא כזה משנה.

הסיבה השנייה היא הרב תרבותיות ופלורליזם. פתאום בשם הרב תרבותיות, אנו חברת הרוב, מחוייבים לאפשר לכל תת קבוצה לקיים את עצמה, וזה נהיה הערך המרכזי שלנו כקבוצה. לאפשר לקבוצות אחרות לחיות בתוכנו. לגלות סובלנות. אבל מה חשוב לנו? על זה אנחנו לא מדברים. האם יש לנו קוים אדומים? יש לנו ערכים משלנו? וזה נהיה עוד יותר מסובך, כי כבר אסור לנו להעביר ביקורת על אורחות חייה של אף תת קבוצה. זה נחשב לא פוליטיקלי קורקט להעביר ביקורת על האפליה שיש כלפי נשים חרדיות, או כלפי מזרחיים/ספרדים בחינוך החרדי. כי אסור לנו להתערב בנעשה אצלם.

בדיון במועצת העיר ירושלים לפני זמן מה, עלה נושא הכותל המערבי והרובע היהודי. החרדים טענו בלהט כי הכותל והרובע צריכים להיות מותאמים לציבור החרדי, כיון שהם פוקדים את האזורים האלו הכי הרבה. לפיכך צריכים להיות שבילים נפרדים לגברים ולנשים, סדרניות צניעות, ועוד ועוד. אני טענתי, שכיון שהרובע היהודי והכותל המערבי שייכים לכל העם היהודי- כל יהודי שמגיע לכותל צריך להרגיש בנוח. לפיכך לא ייתכן שיהיו סדרניות צניעות שינזפו בקבוצות של יהודים אמריקאים ששרים יחד "עם ישראל חי", לא יתכן שברובע היהודי יהיו אירועים שמותאמים רק לציבור החרדי. אחד מערכי הציונות היא מחשבה על כל העם היהודי ולפיכך אנו מחוייבים לוודא שהכותל והרובע יהיו מותאמים לכולם.

הגיע הזמן שנזכיר לעצמנו שיש לנו ערכים וסדר יום.

הגיע הזמן שננסח את הערכים האלו מחדש, אחרי הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, אחרי הרב תרבותיות, ואחרי קדושת הפרגמטיזם. בואו נשב וננסח לעצמנו את הערכים שלנו.  ואחרי שננסח לעצמנו את הערכים,  אז נוכל לגשת ולדבר עם הציבור החרדי. מתוך עמדה ערכית ברורה, נוכל למצוא את הפשרות ולאפשר לכולנו לחיות פה ביחד.

עדכון חודשי: הדרת נשים ומסקנות הגיל הרך של טרכטנברג

המאבק נגד הדרת הנשים מהמרחב הציבורי צבר תאוצה בתקופה האחרונה וכולנו יכולים להיות גאים בכך. לפני שלוש שנים, בבחירות למועצת העיר אסרו עלי לפרסם תמונה שלי על אוטובוסים, איש לא ידע שזהו בעצם תחילתו של קמפיין ארוך ועיקש להחזיר את הנשים  למרחב הציבורי בירושלים. הקמפיין החל בעתירה בדרישה לפרסם תמונות נשים על אוטובוסים, בהמשך הייתי שותפה לקמפיין של המרכז לפלורליזם יהודי נגד קווי ההפרדה שבהם נשים צריכות לשבת מאחור. לפני שנה עתרתי יחד עם שותפות ושותפים נגד רחובות נפרדים, ועכשיו לאחר עתירת ההמשך נגד הרחובות הנפרדים, ועם הצטרפותם של גופים רבים  למאבק להשבת תמונות של נשים למרחב הציבורי  בירושלים, נראה שההצלחות מתחילות לתת את אותותיהן.

נכון, שילמתי מחיר אישי בתקופה האחרונה, כאשר ראש העיר החליט  לקחת ממני את סמכויותי  בעקבות הבגץ נגד ההפרדה ברחובות מאה שערים. הלחץ של החרדים נתן את אותותיו, ולצערי ניר ברקת נכנע להם גם בעניין זה. אבל אנחנו ירושלמים שלא מוותרים והמהלכים האחרונים רק הבהירו עד כמה חשוב שבקדנציה הבאה המחנה פלורליסטי ייוצג על ידי רשימה מגובשת וגדולה של ירושלמים איכותיים ישרים ומסורים.

ההצלחות הגדולות של הקמפיין המתמשך הן בכמה רמות: ברמה המשפטית, בית המשפט הבין שאי אפשר לתת לכמה בריונים לנהל את המרחב הציבורי בירושלים. ברמה הציבורית,  השיח השתנה מן הקצה אל הקצהכאשר בתחילת הדרך התגובה הציבורית ברחבי ישראל היתה בעיקר- "טוב מה אתם רוצים, זו ירושלים, ככה זה בירושלים, זו עיר חרדית, תעברו לתל אביב". והיום כולם מבינים שהסיפור הוא לא רק ירושלים, אלא פניה של מדינת ישראל  ושבירושלים פועלת החברה האזרחית האקטיבית ביותר בישראל.

במערכת היחסים עם החרדים, אחת ההתפתחויות המעניינות היא ההצטרפות של נשים חרדיות למאבק בהפרדה וההבנה של הציבור שכבר לא מדובר באיזו פשרה שצריך להתפשר עם החרדים כי ככה הם רוצים לחיות, אלא  בקבוצה קיצונית בקרב החרדים שמטילה את אימתה עליהם ושהרוב החרדי מתנגד להפרדה.

וברמה הירושלמית, ההצלחה הגדולה של הקמפיין היא בעובדה שהנה אנחנו הירושלמים שוב עומדים על שלנו. אנחנו קמים ועושים מעשה כדי לוודא שירושלים תהיה עיר שטובה לכולנו, וזה הכח האמיתי שלנו הירושלמים, אנחנו, הציבור, האנשים הפעילים, אנחנו אלו שפעם אחר פעם מוודאים שירושלים תהיה עיר נהדרת שטוב לחיות בה. ואם מישהו מנסה לשנות את זה. אנחנו מוכיחים שוב ושוב  שאנחנו כאן.   

בהזדמנות זו אני קוראת לכל מי שמעוניין לסייע בפעילות, להתנדב להשתתף ולתרום, אנא צרו קשר.

ולעניין אחר. בימים הקרובים תעלה להצבעה בישיבת הממשלה החלק של הגיל הרך מתוך דוח טרכטנברג. ישנו חשש שחלקים מן הדוח יעלמו. לכן עכשיו אנחנו במחאת ההורים פועלים כדי לוודא שההצלחות לא יתמסמסו. מי שמתעניין בנושא  - תחזרו אלי,  יש הרבה עבודה בנושא. בקייץ הוכחנו שאנחנו יודעים לצאת לרחובות. עכשיו צריך לוודא שהדברים  יקרו בפועל. 

יחד נוודא שירושלים תישאר עיר מזמינה ומאפשרת לכל יהודי באשר הוא שם, לכל תושבי מדינת ישראל, ולכל אדם.

בברכת המשך עבודה משותפת ופוריה,

שלכם

רחל עזריה

הנציגה שלכם במועצת העיר ירושלים.

האם הפמניזם בנסיגה?

בכיתה י"ב ביצעתי את אחת המחאות הפמניסטיות הראשונות שלי.

זה היה במסגרת שיעורי "אישות ומשפחה". כשלמדנו על דינה של ילדה בת שלוש שאביה השיא אותה ועסקנו בשאלה האם היא נחשבת נשואה או לא. זה שהתקיים דיון הלכתי כזה לפני כאלפיים שנה לא אומר שזה מה שצריך להיות בתכנית הלימודים של החינוך הממלכתי דתי כהכנה ל"חיי משפחה". התעצבנתי ומרדתי וסרבתי לקחת חלק בשיעורים, לבסוף גם סרבתי לכתוב במבחן את התשובות לשאלות אודות נושאים אלו. את המחיר למחאה הפמניסטית שלי שילמתי בציון הסופי שלי ב"אישות ומשפחה" כשבמתכונת קיבלתי 36 מתוך 100. אך הייתי מאוד גאה בנכשל הזה. הרגשתי שהמחאה שלי תביא בסופו של דבר להחלפת החוברת בחוברת חדשה, שתייצג את מעמדן של נשים היום- נשים שמתחתנות מבחירה, בוחרות את אורח חייהן ונהנות מהגנת החוק על זכותן -זכותנו על גופנו ועל חיינו. היה לי ברור שתוך כמה שנים תיכתב חוברת חדשה, שבה יבואו לידי ביטוי כל השינויים שחלו במעמד האישה עם השנים, חוברת רלוונטית לחיינו כנשים שנהנות מפירות המהפכה הפמניסטית.

טעיתי, הדבר האחרון שהעלתי בדעתי הוא שהחוברת החדשה תהיה גרועה מקודמתה. שאם בחוברת הקודמת פשוט למדנו את הדיונים ההלכתיים, בחוברת החדשה מרביצים תורה בבנות הצעירות, ומבהירים להן מהו מקומן. בחוברת החדשה לוקחים נושאים השונים במחלוקת ומלמדים אותם כאמת לאמיתה. ותמיד, אבל תמיד המסקנה היא שנשים צריכות להיות מודרות מהמרחב הציבורי- בשפה מכובסת קוראים לזה הפרדה בין המינים. והמסקנה תמיד היא שלכל גבר הזכות להתייחס לאופן שבו אישה לבושה או מתנהגת- קוראים לזה בשפה מכובסת צניעות.

היום כאמא לשלוש בנות אני גם מבינה שהמשמעות של החוברות האלו היא קעקוע הסמכות והמשמעות שלי כאמא כלפי בנותי בתחום הדתי. כי עמדתי, ועמדת הקהילה בה אנו חיים, שונה לחלוטין מהמוצג בחוברת. ואני מלמדת אותם שזה מורכב והן צריכות לחשוב על הדברים, ובבית ספר ילמדו אותם שזאת אמת לאמיתה. נקודה. מבחינה חינוכית זה מעמיד אותנו במצב בלתי אפשרי.

ופה החשש שלנו הנשים הדתיות קורם עור וגידים, שמגמות ההקצנה בציבור החרדי זולגות אלינו ואל הציבור החילוני, ובעצם מצעידות אחורה את כל ההצלחות של המהפכה הפמניסטית.

וזה לא נעצר אצלנו הדתיות, זה ממשיך גם לציבור החילוני: איסור שירת נשים בצבא, הנסיון לאסור על נשים לשרת במחלקות דתיות בצבא והדרישה של החרדים שמצטרפים לשוק העבודה שהם יעבדו במרחבים "נקיים" מנשים.

חוק יסוד כבוד האדם וחרותו- האם ישנו?

ואלו הנתונים. בירושלים 20% מהציבור הוא חרדי. 80% אינו. ישנה קבוצה קיצונית בציבור החרדי שטוענת שאסור שנשים ייראו במרחב הציבורי ואסור שתמונות של נשים יהיו מוצגות בשום מקום שמא הם יראו את התמונות במקרה. כשמחסירים את הנשים מתוך הציבור החרדי, ואת הגברים שאינם קיצוניים, נשארים עם בערך 5% מהאוכלוסיה בירושלים שלא מוכנה לראות נשים במרחב הציבורי.

5%, זה כל הסיפור. אבל משום מה, גוף ממשלתי גדול- הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מקיים קמפיין לבטיחות של הרכבת הקלה, שבו בשלטי החוצות ישנם גברים בלבד, זאת לעומת הקמפיין בעיתונים ובאינטרנט שכולל גם נשים. השאלה הגדולה היא למה? למה גוף ממשלתי נכנע לתכתיבים של 5% מהאוכלוסיה וכופה את עמדתו על כלל הציבור הירושלמי?

האמת היא שהעניין עוד פחות הגיוני לאור העובדה שבג"צ קבע שזה אסור. במספר פסיקות של בג"צ בשנים האחרונות נקבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאסור להעלים נשים משלטי חוצות ושאסור לקיים הפרדה במרחב הציבורי. בקמפיין הבחירות שלי למועצת העיר, כאשר אגד סרבו לפרסם את תמונתי - בג"צ כפה עליהם לפרסם את התמונה. בסוכות בשנה שעברה הגשתי עם אישים נוספים בג"צ נגד ההפרדה בין גברים לנשים בשכונת מאה שערים וההגדרה של רחובות מסויימים לגברים בלבד:השופטים קבעו שההפרדה אסורה והמחיצות נעלמו.

במדינת ישראל יש חוק יסוד - חוק יסוד כבוד אדם וחרותו. החוק הזה ברור וצלול ואומר שלנשים וגברים זכויות שוות. מגיעים כמה קיצוניים חרדים, ופתאום החוק נעלם?!

וזה לא קורה רק בחברה הלאומית לבטיחות בדרכים, זה קורה בעוד חברות מסחריות שמפרסמות בירושלים.

וכך לאט לאט, אין נשים במרחב הציבורי בירושלים, ואנו הנשים לומדות שמקומנו פה אינו בטוח.

האבסורד הוא שהמפרסמים הם בכלל אנשים חילוניים. אז למה הם נכנעים לתכתיבים הקיצוניים האלו? כי הם מפחדים מהחרדים, כי הם לא רוצים להתעמת איתם, וחמור מכך, הם שכחו את הערכים שעליהם מושתתת הדמוקרטיה הישראלית!

אז הפתרון הוא פשוט. אנחנו, הציבור הלא חרדי- חילוניים ודתיים כאחד צריכים לעמוד מול החברה הלאומית, או מול כל גוף שנכנע לתכתיבים ביריוניים של קיצונים חרדים, ולומר בקול ברור: לא נסכים, אצלנו זה לא יקרה.

לא נסכים כי הערכים שלנו של שוויון, כבוד לכל אדם, ואחריות לחברה הישראלית יוכנעו וייעלמו אל מול תפיסת עולם של מספר קיצוניים חרדים. לא נסכים לכך שביריונים חרדים יכתיבו את אופיה של עיר הבירה של מדינת ישראל. ולא נסכים לכך שחברות לאומיות ומסחריות מצפצפות על החוק בישראל- חוק שמתבסס על הערכים שלנו כחברה. ואם נראה שהחברות לא נשמעות לערכים של החברה שלנו- נחזור שוב ושוב לבגצ ונודא שבגצ מזכירים להם שהם לא מעל החוק. עד כאן.  

עדכון חודשי: תומכים במסקנות טרכטנברג לגיל הרך, הדרת נשים בקמפיין הרכבת הקלה וחדשות מהמנהלים הקהילתיים

ירושלמים יקרים,

עברנו שנה סוערת מאתגרת ומרגשת, ועם תחילת השנה החדשה ישנה הזדמנות לכולנו להיזכר כמה התקדמנו וכמה הדרך עוד ארוכה. אבל לפני הכל, חשוב חשוב חשוב לחתום על העצומה ליישום ועדות טרכטנברג לגיל הרך. אנא, היכנסו וחתמו עכשיו! יש לנו עוד הרבה מה להשיג, אבל אסור שההישגים שהשגנו עד כה ירדו לטמיון.


התקדמנו כי בפעם הראשונה זה הרבה שנים, יצאנו לרחובות ודרשנו מהממשלה ומהרשויות לקחת אחריות לנו, כחברה. צעקנו ברחובות את מה שכולנו כבר יודעים היטב: שנהיה נורא קשה לחיות פה, שזה לא יכול להימשך יותר ושאין שום סיבה שזה יהיה כך.

עצם היציאה לרחובות הזכירה לכולנו איזו חברה נהדרת יש לנו, וכמה כוחות אצורים בחברה הישראלית - בנו, בכל אחד ואחת מאתנו.


צעדת העגלות ומחאת ההורים הראו עד כמה בירושלים אנחנו מקדימים את כל הארץ. בירושלים כולנו כבר הבנו מזמן שאנו, ההורים לילדים קטנים, מהווים בעצם אוכלוסייה שקופה, וזאת למרות שאנחנו האנשים המהווים את עמוד השדרה של העיר. אנחנו יולדים את דור העתיד, עובדים, משלמים ארנונה ומניעים את הכלכלה. אנחנו אלה שממלאים את בתי הספר, גני הילדים וגינות המשחקים. אנחנו האוכלוסייה שהשקעה בה היא ההשקעה בעתיד של כלל החברה.

במשך שלוש שנים, ביחד, הבהרנו לעירייה, החל מראש העיר, המנכ"ל, ראשי האגפים וכלה באחרון הפקידים, מהי ההשקעה הנדרשת בנו, המשפחות הצעירות. התחלנו לראות את פירות המאמץ - ופרצה המחאה בכל הארץ. כך הייתה לנו הזדמנות למחות באופן נרחב, ולהבהיר שנדרשת השקעה ממשלתית (ולא רק עירונית) בנו, המשפחות הצעירות, ושהשיטה הנוכחית אינה עובדת.


אבל מדובר כבר בהרבה מעבר למחאה - גרמנו לממשלה לחשוב על הדברים אחרת. כנציגת מחאת ההורים הופעתי בפני ועדת טרכטנברג, שם הסברתי מהם הצרכים שלנו ההורים. להפתעתנו ולשמחתנו, קיבלה ועדת טרכטנברג את מרבית המלצותינו ודרישותינו בתחום הגיל הרך. אף שלא הכל התקבל, ישנן מספר לא מבוטל של המלצות חיוביות:


• בניית מעונות יום מסובסדים


• העברת האחריות על מעונות היום למשרד החינוך


• שתי נקודות זיכוי לאב לילדים מתחת לגיל 3 (₪400 בחודש)


• והבשורה הגדולה – גני ילדים עירונים לילדים בגיל 4-3 עד השעה 14:00 חינם ובעלות נמוכה מאד עד השעה 16:00.


מסקנות אלו ייושמו רק אם אנו נדרוש מהממשלה ליישם אותן ולא נרפה. לכן חשוב לחתום על עצומה זו, אשר דרכה נפעיל לחץ על הממשלה בנושא זה. מסקנות הוועדה מהוות ציון דרך בתהליך ארוך שרק החל - זהו תהליך של החזרת האחריות המשותפת של כולנו לעתידה של מדינת ישראל.



אך מעבר למסקנות כאלו ואחרות, חשוב מאוד שהמהלך הגדול יהיה מהלך של שיבת הציבור אל הפוליטיקה. זהו בסופו של דבר הסיפור. זכינו לחיות במדינה דמוקרטית - זה לא מובן מאליו - גם לאורך ההיסטוריה רוב האנושות לא זכתה לפריבילגיה הזאת וגם ברחבי העולם רוב בני האדם לא זוכים לכך. והנה אנו שנולדנו לתוך הזכות הזאת, מפקירים את הזירה ומרגישים שהפוליטיקה היא לא בשבילנו, שאנו לא מעוניינים להיות שותפים למשחק פוליטי כי זה לא משחק נקי מספיק עבורנו. אז זה העניין - ככל שכולנו נהיה מעורבים יותר בשיח הפוליטי, ככל שנשמור על קשר הדוק יותר עם הנבחרים שלנו - כך נוכל יחד לדאוג לכך שהפוליטיקאים ייצגו אותנו ויפעלו אתנו למען עתידנו. ובנימה אישית: זוהי הסיבה לכניסה שלי לעולם הפוליטי, ולאחר שלוש שנים בזירה הזו אני יכולה לאשר שאכן אפשר להשפיע ולשנות.



ולשאר הנושאים:

1. פעילות למען הוזלת מעונות היום והצהרונים:
           מעונות היום – נאבקנו להקפאת מחירי מעונות היום, ולשמחתנו, מסתמנת מגמה חיובית ונראה כי המאבק הצליח ומחירי מעונות היום לא יעלו בשנה זו. נוסף על כך, פעלנו לכך שמשרד התמ"ת יעניק את ההנחות להורים השולחים את ילדיהם למעונות היום המוכרים על ידי משרד התמ"ת, ואכן בימים האחרונים התקבלה שם החלטה לשנות את הפרוצדורה של הענקת ההנחות כדי לוודא שכל ההורים הזכאים להנחות אכן יזכו בהן.
           צהרונים – העברנו בעירייה החלטה כי מחירי הצהרונים יוקפאו ולא יעלו על 815 ₪
לחודש. כמו כן, כל הצהרונים בירושלים הגישו בקשה למשרד התמ"ת כדי שיהיו זכאים לתכנית ההנחות של התמ"ת בצהרונים. ברגע שיתקבלו האישורים מהתמ"ת יועבר המידע אליכם, ההורים.


2. מאבק במגמת ההדרה של נשים מהמרחב הציבורי–גילינו לתדהמתנו כי בקמפיין האחרון של החברה הלאומית בדרכים בנוגע לבטיחות ברכבת הקלה,נעלמו הנשים מהפוסטרים שהוצבו ברחבי העיר.פנינו בנושא זה לחברה, ואנו מבטיחים לא להרפות ולוודא כי נשים לא יודרו מהמרחב הציבורי בירושלים.


3. המנהלים הקהילתיים – בדצמבר הקרוב עתידות להתקיים בחירות למנהלים הקהילתיים הבאים: בקעה, דרום (גוננים, פת ורסקו), גילה ובשכונת הבוכרים. לאחר מחאת הקיץ, ברור כי הדבר המשמעותי ביותר שאפשר לעשות לטוב החברה הוא להיות שותפים לזירה הקהילתית והפוליטית. לכן, כל מי שחושב כי ייתכן שפוליטיקה קהילתית מתאימה לו – זוהי ההזדמנות להצטרף לעשייה! ואם אתם מתגוררים באחת משכונות הללו – צאו להצביע ביום הבחירות!


4. המנהל הקהילתי ברמות - בחודש האחרון מתנהל מאבק עיקש על דמותה של שכונת רמות. רמות היא השכונה הגדולה בעיר, ובה מתגוררים כ55% תושבים חרדים ו45% שאינם חרדים. בשכונה קיימים שני מנהלים קהילתיים: אחד חרדי והשני שאינו חרדי. חברי מועצת העיר החרדיים דרשו כי שני המנהלים יאוחדו למנהל קהילתי אחד, חרדי. לכך התנגדנו, כמובן, ולאחר מאבק ארוך ועיקש, נראה שיוותרו שני מנהלים קהילתיים נפרדים.


5. מרכז המוסיקה בשכונת גוננים – מרכז המוזיקה בגוננים- ברחוב אליעזר הגדול בשכונת גוננים נבנה מרכז מוזיקה בשנים האחרונות. לאחרונה התגלע ויכוח בין העיריה לבין המנהל הקהילתי- מי אמור להיות אחראי על המבנה. הויכוח הזה אוצר בתוכו את כל המורכבות במערכת היחסים בין העיריה למנהלים הקהילתיים, ואת המאמץ ליצור בשכונת גוננים את התשתיות שמשפחות צעירות זקוקות להן. לכן פעלנו למען מרכז מוזיקה של המנהל הקהילתי, למען השכונה. לשמחתנו- המאבק צלח, ואכן מרכז המוזיקה יהיה של השכונה ויהווה תשתית משמעותית כדי שהמנהל הקהילתי יוכל לתת את השרותים הנדרשים בשכונה. זהו עוד צעד לחיזוק המנהלים הקהילתיים ושכונת גוננים כשכונה למשפחות צעירות.


אני מאחלת לכולנו שנה טובה, שנה של מעורבות פוליטית ועשייה חברתית, שנה של קצירת פירות עמלנו, שנה של התחדשות יהודית וקהילתית.

שנה טובה וגמר חתימה טובה!