הדרת נשים, אל תשכנעו את עצמכן שזה לטובתכן

זה היה ברור שזה יקרה. זו היתה שאלה של זמן עד שכל המצקצקים יתחילו להסביר לנו למה הדרת נשים והעלמתן מהמרחב הציבורי היא בעצם לטובתנו. גם היה ברור שמיד יהיו כמה נשים שיסבירו למה להן נוח יותר להיות מודרות.

אני אישה דתיה ומתוך תחושה אישית שלי אני לא יושבת ליד גברים באוטובוס. טלטלות הדרך והדוחק גורמים לכך שלא נעים לי לשבת כך. ולכן אני תמיד מקפידה לשבת ליד אישה, או בספסל פנוי. אבל זה שלי נוח לשבת כך לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר בחברה הישראלית איך והיכן הם ישבו. זה אפילו לא יכול להגדיר עבור כל אישה או גבר דתיים בחברה הישראלית איך הם ישבו. זה עניין שלי. העקרון החשוב הוא שאין לי זכות להשליט על כלל החברה את רצונותיי הספציפיים.

אבל זה לא רק זה. התפיסה לפיה ניתן להעלים נשים מן המרחב הציבורי היא הרבה יותר רחבה מאיפה אני אבחר לשבת באוטובוס. אני עוסקת בנושא הזה למעלה משלוש שנים. הרגע המכונן מבחינתי היה כשבזמן שהתמודדתי לבחירות למועצת העיר, ביקשנו כמו כל רשימה למועצת העיר לפרסם את תמונת נציגי סיעתנו על אוטובוס. תגובת חברת הפרסום הייתה אין בעיה רק לא בחורות. כשניסיתי לומר שלא תהיה תמונה של "בחורה" אלא של אישה דתיה, נשואה, אמא לשתיים שמתמודדת לבחירות למועצת העיר ולכן תמונתי תהיה צנועה, התגובה הייתה שזה לא משנה אם זו בחורה בת שלוש או בת שמונים, וזה ממש לא מעניין אותנו אם היא צנועה או לא. אין תמונות של נשים על אוטובוסים בירושלים נקודה.

ההדרה אף פעם לא באה לדאוג לנו, הנשים. העלמתן של נשים מן המרחב הציבורי לא פועלת לטובתנו . במקרה הזה היא פעלה באופן ברור ומובהק לרעתי ולרעת נשים אחרות בפוליטיקה הישראלית. והיא לא פועלת רק לרעתנו, יש לנו אחריות גדולה לבנות שלנו, שיגדלו מתוך תחושה שהן יכולות למלא כל תפקיד שהן רוצות, כשילדות גדלות מבלי לראות נשים כדמויות לחיקוי במרחב הציבורי, אנחנו מקטינות ומנמיכות אותן.

המהלך פה הוא הרבה יותר רחב. המאבק בהדרת נשים והעלמתן מן המרחב הציבורי הוא מאבק נגד קבוצות קיצוניות קטנות שמנסות להשתלט על סדר היום ועל המרחב הציבורי במדינת ישראל.

אותן קבוצות קטנות הן שמנסות להעלים את הנשים. הטענה שלהם היא נגד קבוצה קיצונית אחרת שמעוניינת להציג נשים ככלי, להפשיט נשים בפרסומות ובשלטי חוצות. אנחנו המרחב הרחב והמשותף , ממש לא מעוניינים לאפשר לקבוצות קטנות להשליט את תפיסתן על כולנו. אנחנו מעוניינים לחיות בחברה שמכבדת נשים כבני אדם,  לא מעלימה אותן ולא מפשיטה אותן. בואו נגדיר ביחד,אנו המיינסטרים הישראלי, קבוצת הרוב המתונה של החברה הישראלית, חילונים, חרדים, דתיים ,מוסלמים, נוצרים, איך היינו רוצים שהחברה הישראלית תראה. בכדי המציאות בארץ תשתנה אנו הרוב הדומת והמתון צריך לצעוק את צעקתו ולעמוד על שלו.

בואו נקבל החלטות לפי מה שאנחנו היינו רוצים לראות, לפי האידאל שלנו. לא מתוך פחד שאם נאפשר או נאסור דבר אחד, המטוטלת תזוז רחוק מידי לצד השני. בואו ניצור את הסולידריות ונגדיר ביחד את עולם הערכים שלנו ולא ניתן לקבוצות קטנות וקיצוניות להחליט בשבילנו.

ואז ברור שתסכימו איתי שכולנו רוצים לראות נשים במרחב הציבורי.

חיפוש ערכי

אחת הסיבות למערכת היחסים המורכבת עם הציבור החרדי במדינת ישראל היא שאנו, הציבור הלא חרדי איננו יודעים באיזו מן מערכת יחסים אנו מעוניינים.

יתרה מכך, אנחנו לא יודעים איזו חברה אנחנו רוצים, מה חשוב לנו? מהם הערכים שלנו? מהן המטרות שלנו?

החרדים יודעים בדיוק איזו מדינה הם היו רוצים לראות. בראש ובראשונה מדינת הלכה, מדינה חרדית. הם יודעים מה הם רוצים. אבל מה אנחנו רוצים ומהם הערכים שלנו שעומדים בבסיס החברה שלנו? יהדות? ציונות? שוויון? אחריות כלפי העם היהודי? מה חשוב לנו? על מה לא נוותר?

יש שתי סיבות לחוסר הבהירות אודות הערכים שלנו והעקרונות שחשובים שלנו.

הסיבה הראשונה היא המשפט שנעשה לתמצית ההוויה הישראלית בשנים האחרונות: אל תהיה צודק תהיה חכם. פרגמטיזם במלא מובן המילה. לא כדאי לדון על ערכים, לא כדאי להתווכח על העובדות, הכי חשוב לצאת חכם, למצוא פתרונות, מבחן התוצאה הוא הקובע. וכך אם אתה נמצא מול קבוצה קטנה ומגובשת שיודעת מה היא רוצה, הכי חשוב- שתהיה חכם ותוותר. כי מה זה כבר לוותר קצת, זה תמיד חכם יותר מאשר להתווכח, לריב להתעקש- עזבו אתכם זה לא כזה משנה.

הסיבה השנייה היא הרב תרבותיות ופלורליזם. פתאום בשם הרב תרבותיות, אנו חברת הרוב, מחוייבים לאפשר לכל תת קבוצה לקיים את עצמה, וזה נהיה הערך המרכזי שלנו כקבוצה. לאפשר לקבוצות אחרות לחיות בתוכנו. לגלות סובלנות. אבל מה חשוב לנו? על זה אנחנו לא מדברים. האם יש לנו קוים אדומים? יש לנו ערכים משלנו? וזה נהיה עוד יותר מסובך, כי כבר אסור לנו להעביר ביקורת על אורחות חייה של אף תת קבוצה. זה נחשב לא פוליטיקלי קורקט להעביר ביקורת על האפליה שיש כלפי נשים חרדיות, או כלפי מזרחיים/ספרדים בחינוך החרדי. כי אסור לנו להתערב בנעשה אצלם.

בדיון במועצת העיר ירושלים לפני זמן מה, עלה נושא הכותל המערבי והרובע היהודי. החרדים טענו בלהט כי הכותל והרובע צריכים להיות מותאמים לציבור החרדי, כיון שהם פוקדים את האזורים האלו הכי הרבה. לפיכך צריכים להיות שבילים נפרדים לגברים ולנשים, סדרניות צניעות, ועוד ועוד. אני טענתי, שכיון שהרובע היהודי והכותל המערבי שייכים לכל העם היהודי- כל יהודי שמגיע לכותל צריך להרגיש בנוח. לפיכך לא ייתכן שיהיו סדרניות צניעות שינזפו בקבוצות של יהודים אמריקאים ששרים יחד "עם ישראל חי", לא יתכן שברובע היהודי יהיו אירועים שמותאמים רק לציבור החרדי. אחד מערכי הציונות היא מחשבה על כל העם היהודי ולפיכך אנו מחוייבים לוודא שהכותל והרובע יהיו מותאמים לכולם.

הגיע הזמן שנזכיר לעצמנו שיש לנו ערכים וסדר יום.

הגיע הזמן שננסח את הערכים האלו מחדש, אחרי הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, אחרי הרב תרבותיות, ואחרי קדושת הפרגמטיזם. בואו נשב וננסח לעצמנו את הערכים שלנו.  ואחרי שננסח לעצמנו את הערכים,  אז נוכל לגשת ולדבר עם הציבור החרדי. מתוך עמדה ערכית ברורה, נוכל למצוא את הפשרות ולאפשר לכולנו לחיות פה ביחד.

עדכון חודשי: הדרת נשים ומסקנות הגיל הרך של טרכטנברג

המאבק נגד הדרת הנשים מהמרחב הציבורי צבר תאוצה בתקופה האחרונה וכולנו יכולים להיות גאים בכך. לפני שלוש שנים, בבחירות למועצת העיר אסרו עלי לפרסם תמונה שלי על אוטובוסים, איש לא ידע שזהו בעצם תחילתו של קמפיין ארוך ועיקש להחזיר את הנשים  למרחב הציבורי בירושלים. הקמפיין החל בעתירה בדרישה לפרסם תמונות נשים על אוטובוסים, בהמשך הייתי שותפה לקמפיין של המרכז לפלורליזם יהודי נגד קווי ההפרדה שבהם נשים צריכות לשבת מאחור. לפני שנה עתרתי יחד עם שותפות ושותפים נגד רחובות נפרדים, ועכשיו לאחר עתירת ההמשך נגד הרחובות הנפרדים, ועם הצטרפותם של גופים רבים  למאבק להשבת תמונות של נשים למרחב הציבורי  בירושלים, נראה שההצלחות מתחילות לתת את אותותיהן.

נכון, שילמתי מחיר אישי בתקופה האחרונה, כאשר ראש העיר החליט  לקחת ממני את סמכויותי  בעקבות הבגץ נגד ההפרדה ברחובות מאה שערים. הלחץ של החרדים נתן את אותותיו, ולצערי ניר ברקת נכנע להם גם בעניין זה. אבל אנחנו ירושלמים שלא מוותרים והמהלכים האחרונים רק הבהירו עד כמה חשוב שבקדנציה הבאה המחנה פלורליסטי ייוצג על ידי רשימה מגובשת וגדולה של ירושלמים איכותיים ישרים ומסורים.

ההצלחות הגדולות של הקמפיין המתמשך הן בכמה רמות: ברמה המשפטית, בית המשפט הבין שאי אפשר לתת לכמה בריונים לנהל את המרחב הציבורי בירושלים. ברמה הציבורית,  השיח השתנה מן הקצה אל הקצהכאשר בתחילת הדרך התגובה הציבורית ברחבי ישראל היתה בעיקר- "טוב מה אתם רוצים, זו ירושלים, ככה זה בירושלים, זו עיר חרדית, תעברו לתל אביב". והיום כולם מבינים שהסיפור הוא לא רק ירושלים, אלא פניה של מדינת ישראל  ושבירושלים פועלת החברה האזרחית האקטיבית ביותר בישראל.

במערכת היחסים עם החרדים, אחת ההתפתחויות המעניינות היא ההצטרפות של נשים חרדיות למאבק בהפרדה וההבנה של הציבור שכבר לא מדובר באיזו פשרה שצריך להתפשר עם החרדים כי ככה הם רוצים לחיות, אלא  בקבוצה קיצונית בקרב החרדים שמטילה את אימתה עליהם ושהרוב החרדי מתנגד להפרדה.

וברמה הירושלמית, ההצלחה הגדולה של הקמפיין היא בעובדה שהנה אנחנו הירושלמים שוב עומדים על שלנו. אנחנו קמים ועושים מעשה כדי לוודא שירושלים תהיה עיר שטובה לכולנו, וזה הכח האמיתי שלנו הירושלמים, אנחנו, הציבור, האנשים הפעילים, אנחנו אלו שפעם אחר פעם מוודאים שירושלים תהיה עיר נהדרת שטוב לחיות בה. ואם מישהו מנסה לשנות את זה. אנחנו מוכיחים שוב ושוב  שאנחנו כאן.   

בהזדמנות זו אני קוראת לכל מי שמעוניין לסייע בפעילות, להתנדב להשתתף ולתרום, אנא צרו קשר.

ולעניין אחר. בימים הקרובים תעלה להצבעה בישיבת הממשלה החלק של הגיל הרך מתוך דוח טרכטנברג. ישנו חשש שחלקים מן הדוח יעלמו. לכן עכשיו אנחנו במחאת ההורים פועלים כדי לוודא שההצלחות לא יתמסמסו. מי שמתעניין בנושא  - תחזרו אלי,  יש הרבה עבודה בנושא. בקייץ הוכחנו שאנחנו יודעים לצאת לרחובות. עכשיו צריך לוודא שהדברים  יקרו בפועל. 

יחד נוודא שירושלים תישאר עיר מזמינה ומאפשרת לכל יהודי באשר הוא שם, לכל תושבי מדינת ישראל, ולכל אדם.

בברכת המשך עבודה משותפת ופוריה,

שלכם

רחל עזריה

הנציגה שלכם במועצת העיר ירושלים.

עדכון חודשי: מחאת האוהלים ומעמד הביניים, הרכבת הקלה ועוד...

מחאת האוהלים ומעמד הביניים, משפחות צעירות, הוזלת צהרונים, מעונות יום, בתי ספר בעיר, שמירה על רמות פלורליסטית, המאבק נגד ההפרדה המגדרית, הרכבת הקלה ועוד...

ירושלמים יקרים,

מחאת האוהלים והתרחבותה לקושי של מעמד הביניים הקורס, סחף אותי בשבועות האחרונים לעשיה אינטנסיבית ומשמעותית שתוכלו לקרוא עליה   בהמשך. אני מרגישה שאנו נמצאים בתקופה מעצבת, שבוודאי תיזכר לאורך זמן בחברה הישראלית, ואני גם מקווה ופועלת רבות כדי שגם תעצב את חיינו כאן.

את העדכון אפתח בפעילות של המחאה החברתית למען צדק חברתי, ובהמשך אעדכן בשאר הפעילות השוטפת שלי בעירייה.

המחאה החלה בתל אביב, ומהר מאוד היה ניסיון ראשון לפתוח מאהל בכיכר ציון, הייתי במאהל הזה, אך לצערי הוא התמוסס במהרה. כמה ימים מאוחר יותר עשינו ניסיון נוסף בירושלים להקים מאהל והפעם הצלחנו. מתחילת הפעילות פעלתי כדי שהמאבק יתרחב, ולא יעסוק בעניין הדיור לבדו, אלא בקושי הכולל של מעמד הביניים בישראל. אני עוסקת בנושאים האלו כבר הרבה זמן, וזו הייתה אחת הסיבות שבגללם נכנסתי לפוליטיקה. זה מקומם לחשוב שרק מגזרים וקבוצות אינטרסים ספציפיות מקבלות התייחסות של הרשויות- גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית. הרגשתי שזו אחריותי לדאוג לכך שמעמד הביניים העובד, לומד ומגדל את ילדיו - יקבל את מה שהמדינה אמורה לספק לו. מכאן גם נובעת הפעילות האינטנסיבית שלי לטובת חיי היומיום שלנו בירושלים: פתיחת גני ילדים, בתי ספר, שיפוץ גינות ציבוריות, יסוד החודש ה-11 והרחבתו, פעילות להוזלת הצהרונים, העצמת המנהלים הקהילתיים, ועוד ועוד נושאי יומיום שמרכיבים בסופו של דבר את חיי השגרה שלנו בירושלים שנהיו לא פשוטים בעשור האחרון. נושא אחר שמזה זמן אני פועלת ליצור עליו שיח ציבורי הוא "בריחת המוחות" - העזיבה ההולכת וצוברת תאוצה של המעמד הבינוני גבוה, המשכיל שבעצם אמור למשוך את המשק קדימה, בדיוק מה שכתבתי לא מזמן בבלוג שלי. גם כאן אני מאוד מרוצה שסייעתי למחאת האוהלים לקשר את המחאה לתופעת בריחת המוחות. אתם מוזמנים לקרא את הנאום שנשאתי בעצרת המרכזית האחרונה שנערכה בירושלים.

כשהתחילו מצעדי העגלות מיד הרמתי יחד עם ירושלמים נוספים מצעד מדהים, שהעלה לסדר היום הציבורי והתקשורתי את הקושי הכלכלי העצום בגידול ילדים בישראל של שנת 2011. במצעד הירושלמי צעדו אלפי הורים מבית רה"מ אל המאהל וכמו תמיד בירושלים ניתן לראות שיתוף פעולה בין דתיים לחילונים למען מטרה משותפת. 

בעקבות מצעדי העגלות בכל הארץ, יצרתי קשר עם מארגנות מערים אחרות, קיימנו פגישה שבעקבותיה הבנו, שאנו צריכות להתאמץ לקבל ייצוג בשולחן העגול שבו מגדירים את מטרות המאבק, והדרישות מהממשלה. כך נהייתי נציגת המשפחות בשולחן העגול, ומאז אני יום יום, בקו תל אביב - חיפה – ירושלים, במטרה להשיג יעדים קונקרטיים למעננו המשפחות הצעירות בישראל. אני פועלת רבות מול משרדי הממשלה השונים ואני מקווה שנצליח לגרום למחאה הזאת להיות מתורגמת למענה על הצרכים האמתיים שלנו.

בשל המצב הביטחוני בדרום, המחאה מקבלת אופי קצת שונה, אך מה שצעקנו ברחובות עדיין קיים, והמצוקות של מעמד הביניים לא הולכות לשום מקום. אני חושבת שזה חלק מהתבגרות השיח הציבורי הישראלי. היכולת להכיל גם שיח כלכלי וגם שיח ביטחוני, שכן שני הנושאים האלו נמצאים שלובים זה בזה ורק יחד נצליח ליצור כאן חברת מופת.

שני אירועים גדולים מתוכננים כחלק מן המחאה: צעדת המיליון, במוצ"ש ה-3 לספטמבר, ואירוע המוני של צעדת העגלות בתל אביב לקראת פתיחת שנת הלימודים- ביום שלישי ה-30.8, בשעה 17:30 ברחבת מוזיאון תל אביב, הנוכחות של כולנו מאד חשובה.

ולשאר הנושאים:

החודש ה-11 מאחורינו, וכעת אני עובדת על הפרויקט הבא שלי בהקשר של משפחות צעירות, שהוא הוזלת הצהרונים, או לפחות מיצוי אפשרויות ההנחה שהתמ"ת אמור להעניק לנו. לאחר שיחד עם תני פרנק, שמתמחה אצלי מטעם רוח חדשה, חקרנו את הנושא, התברר לנו שלמשרד התמ"ת יש מערך גדול של הנחות על צהרונים שלא מנוצל. אפשר לקבל הנחה של 250 ₪ בחודש (!) באם המשפחה עובדת למעלה מ-36 שעות שבועיות, וההכנסה לנפש היא פחות מ-5,000 ₪. כלומר, אם אתם משפחה שבה שני הורים ושלושה ילדים, וההכנסה ברוטו היא פחות מ-25,000 ₪, אזי אתם זכאים להנחה, פנו למפעיל הצהרון ודרשו את ההנחה. העניין הוא שהמהלך לקבלת ההנחה הוא מסורבל, ולכן אני עובדת יחד עם דבורה גבעתי, הממונה על גני הילדים, מול משרד התמ"ת, כדי לנסות לפעול בשיתוף פעול כדי לפשט את התהליכים. בכל מקרה, אעדכן אתכם בהתפתחויות.

עניין נוסף שנוגע לתקציבי התמ"ת וקשור גם למחאה הוא שמסתבר שלמשרד התמ"ת יש המון כסף לבניית מעונות יום- בדיוק מהסוג המסובסד שאנחנו כל כך צריכים. העניין הוא שנדרש לאתר קרקע שעליו ניתן לבנות המעון, וגם תקציב עירוני בכדי להשלים את התקציב הממשלתי. לכן, כרגע תני המתמחה ממפה את השכונות לזהות שטחים אפשריים. כמו כן, שכנעתי את מנכ"ל העירייה בחשיבות הנושא, ואני עובדת מול התמ"ת כדי שנקבל את התקציבים. אני מאוד מקווה שתהיה לנו בשורה בחודשים הקרובים.

בי"ס ממד גוננים, ובי"ס עמיטל- אלו שני בתי ספר ציוניים וחשובים שפעלתי נמרצות לפתוח אותם בשנה שעברה, ואני רוצה לבשר לכם שלאור הצלחת בתי הספר, בממ"ד גוננים יפתחו בשנה הבאה 3 כיתות א' ובממ"ד עמיטל  2 כיתות.

שמירה על רמות פלורליסטית- לאחר הבחירות במנהלים הקהילתיים, החרדים דרשו שבסבב הבא יתקיימו בחירות במנהל הקהילתי ברמות. אני טענתי שניתן לקיים בחירות ברמות, כל עוד הם לא יגרמו להתחרדות השכונה. החרדים פתחו בקמפיין לשכנע את ראש העיר, ולהפעיל עליו לחצים כדי שמתווה בחירות יהיה כזה שיהפוך את השכונה לחרדית. אני הפעלתי לחץ נגדי, ולשמחתי תושבי שכונת רמות התגלו בנחישותם ובמחויבות שלהם לשמירה על שכונתם כשכונה מדהימה המותאמת לכלל המגזרים. כולי תקווה שכבר בימים הקרובים יוחלט על קיומן של שתי מערכות בחירות נפרדות, כפי שאני דורשת זמן רב. כחלק מהקמפיין להתחרדות רמות, חברי המועצה החרדים, החלו גם לפעול לטובת סגירת אזור ההי טק בהר חוצבים הסמוך לרמות. במכתב תקיף ששלחתי לראש העיר וראש הממשלה טענתי שלא רק שאסור חלילה לסגור את פנינת הטכנולוגיה בהר חוצבים, אלא יש להרחיב ולפתח את האזור כך שעוד ועוד חברות עתירות ידע יגיעו לירושלים.

כמו כן, כחלק מהקמפיין להתחרדות רמות מצד חברי המועצה החרדים היו ניסיונות להפוך את השכונות ואת מערכת החינוך לחרדית יותר ברחבי ירושלים, אני כמובן מתכוונת להמשיך ולוודא שדבר זה לא יקרה.

המאבק נגד ההפרדה המגדרית - המאבק נמשך, בעיקר בחשיפת מקומות בהם מתבצעת אותה הפרדה לא חוקית בניגוד לפסיקות בג"צ, ובהסברה לציבור למה ההפרדה המגדרית כל כך חמורה.

ובכלל, לאחרונה אני כותבת הרבה ונואמת בהרבה מאד כנסים ואירועים. אני מרגישה שזה חשוב ליצירת שיח בתחומים בהם אני עוסקת ואני מזמינה אתכם להגיע לכנסים הרבים שנערכים בעירנו האהובה.

ברצוני לסיום להודיע בשמחה רבה שלאחר שנים רבות של סבל לכולנו, הרכבת הקלה יצאה לדרך ביום שישי האחרון. הרכבת הקלה היא צעד ראשוני להפיכתה של ירושלים לעיר עם תחבורה ציבורית נורמלית, שתסייע לכולנו להגיע ליעדנו במהרה, תוך כדי שמירה על איכות הסביבה של כולנו.

חשוב חשוב! על כתיבה של מייל עדכון אני שוקדת זמן לא קצר, והמייל יוצא כל חודש וחצי. באם ברצונכם לקבל עדכונים תדירים יותר, אתם מוזמנים להצטרף אלי בפיסבוק: Rachel Azaria.

ועוד משהו- אנשים כל הזמן מספרים לי שהם שולחים לחברים שלהם את מייל העדכון שאני שולחת לכם . לכן, נא הציעו לחברים שלכם להצטרף לרשימת התפוצה לעדכונים שוטפים על פעילותי. כל מי שמעוניין- שלחו אלי את כתובת המייל שלי, ואשמח לצרפו.

להתראות, והמשך קיץ מהנה ובעיקר שקט,

רחל.

על דתיים בצבא

אבי שירת בצנחנים, אישי היקר בפלסר 7, הם שרתו עם חילוניים ודתיים, קיבוצניקים, עירוניים, מושבניקים, עולים וותיקים, מזרחיים ואשכנזים. אף אחד לא חשב שהצבא צריך לפעול לפי הכללים של הציבור ממנו הם הגיעו. היה ברור לכולם שלצבא יש כללים משלו. עוד היה ברור לכולם שבצבא מתפשרים. החיים קשים בצבא, גם במבחינה פיזית וגם מהרבה מאוד בחינות אחרות. מבחינה דתית- היה ברור לכולם שהכשרות בצבא היא בסיסית- ובשל מגבלות הצבא זה האוכל שכולם אוכלים. כך גם על פי פסיקה של הרב גורן, ברור שבפסח כולם אוכלים קטניות, כל החיילים ספרדים ואשכנזים כאחד. כי המטרה הגדולה היא שרות לכולם, וכדי שנוכל לחיות ביחד כולם צרכים להתפשר, זה גם היה בעידן שבו היתה סולידריות. ההתפשרות היתה גם מהצד החילוני וגם הדתי: החיילים החילוניים ששמרו כשרות בצבא, והחיילים הדתיים שקיבלו כשרות ברמה קצת פחות מהודרת מאשר התרגלו בבית הוריהם. כמובן שהדתיים הבינו שהפשרות הדתיות בצבא נשארו בצבא. 


אך בשנים האחרונות החלה התפיסה הרב תרבותית לחלחל עמוק אל תוך הציבור, ובעיקר, הציבור הדתי והחרדי למד את צמד המילים הרב תרבותיות הקבועות- "תתחשבו בנו", ועוד משפט מפורסם- "זה פוגע ברגשות שלנו". פתאום אנחנו הציבור המצומצם הדתי נהיינו נורא רגישים ומרוכזים בעצמנו. מפעולות של בני עקיבא- "חסר גלגל אני גלגל", הדיון נהיה- אם תרצו שנהיה גלגל, תדאגו שהכל יהיה בדיוק לפי מה שמתאים לנו- אחרת זאת פגיעה ברגשות שלנו, ולא נסכים להיות גלגל.


האמת היא שכבשר מבשרה של הציונות הדתית אני בעיקר מתביישת. זה מנוגד לכל הערכים שלנו- ערכי הציונות, המחוייבות לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. אבל מעבר לתחושות שלי על המהלך הזה. יש כאן בעיה חמורה בהרבה. איבדנו את תחושת האחריות לסולידריות ולחברה הישראלית. בלי להתבלבל, אנחנו דורשים מכולם להשתנות גם אם זה מאוד כואב להם. אנחנו בכלל לא שמים לב כמה אנחנו פוגעים בחלקים נרחבים של החברה הישראלית בדרך לכך שהכל יתאים לנו. כולם צריכים להתפשר, כולם צריכים להתאמץ, בשבילנו. למה? האמת היא שאני הייתי מצפה שזה יהיה הפוך, כחברה אידיאליסטית וערכית שמחונכת לאהבת העם והארץ, חברה ציונית ומחוייבת לרעיון של שיבת העם לארצו, הייתי מצפה שדווקא אנו נבין את האחריות המוטלת על כתפנו ולא נצפה מכולם להתפשר- בשבילנו. כי כמו שכולנו יודעים, זה לא קל להתפשר. ולציבור חילוני כבר נהיה קשה להתפשר בשבילנו.


לפני מספר שבועות דיברתי בפני קצינים שמשתתפים בתכנית בבית הספר מנדל למנהיגות. דיברתי על שותפות הדרך בין הציונות הדתית לציבור החילוני, סיפרתי מה קורה בירושלים, ועל אמנת גביזון מדן כהזדמנות ליצור שיח חדש ובריא. בסוף ההרצאה ניגשו אלי מספר קצינות וסיפרו לי בצער, שמעורב בעלבון וזעם, על מה שקורה לנשים היום בצבא. על ההקצנה בציבור הדתי שלאט לאט מעיפה את הנשים מכל תפקידי המפתח, מהעלבון של נשים חילוניות שלא יכולות לשרת ביותר ויותר יחידות ותפקידים, ומהבוטות שבה בכל הזדמנות שנשים שרות, יש כמה חיילים שמתחילים לצעוק. שמעתי והתביישתי. נזכרתי בפסיקתו של רב משה פיינשטיין- הרב נשאל האם מותר לאדם דתי ליסוע ברכבת התחתית בשעות העומס, כאשר בגלל העומס נשים וגברים מתחככים. תשובתו של הרב היא כזאת: בודאי שכן, וחיכוך אקראי של אישה זרה אינו בעייתי מבחינה הלכתית- ואם לך זה גורם לך להתעוררות יצרית- תלך הביתה ותעבוד על היצר שלך.  


האם כל החיילים הדתיים בצהל לא מסוגלים לשמוע אישה שרה ועדיין להתמודד עם היצר שלהם? האם הם לא מסוגלים לעבוד בסמיכות לאישה קצינה? או שיותר קל לנו לא להתמודד עם היצר שלנו. אבל מה עם המחוייבות שלנו לחברה הישראלית, לכלל ישראל? האם השפלה של נשים והדרה של חמישים אחוז מהציבור הישראלי משירות צבא, רק כדי שבחורי הציונות הדתית ירגישו בנח                                         - זה מותר?


חברים יקרים, הצהרת ראש אכ"א היוצא, והדו"ח של יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים צריכים לגרום לנו להיזכר למה אנחנו פה ומה המטרה שלנו. אנחנו בצבא, כי חזרנו לארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות. חזרנו לפה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי. הקמנו את צבא העם. ויש לנו אחריות, כן לנו הציונות הדתית אחריות לודא שכל העם ירגיש בנח בצבא שלנו. לא רק אנחנו. זה דורש מכולנו להתפשר. אבל ככה זה במשפחה.

על המרחב הציבורי בשבת בירושלים

הגיע הזמן שאנו בציונות הדתית נבחין בשינוי הדרמטי שעברנו. אנחנו כבר לא קבוצה קטנה ושולית, ואיננו נדחקים הצידה, אלא אנחנו מאיישים עמדות מפתח בחברה הישראלית. השינוי שחל בציבור שלנו, מציבור נלווה, לשותף בהנהגה, דורש מאיתנו להתחיל לבחון מהם העקרונות לפיהם אנו מקבלים החלטות אודות אופיה של החברה הישראלית ומדינת ישראל- מדינת העם היהודי. 


בעבר, הכלל הברור היה שכיון שלא היינו מופקדים על הנהגת הציבור במדינת ישראל, אלא תמיד היינו בתפקיד ה"דתי מחמד", היינו אחראים על תחומים דתיים, ועל השמעת הקול הדתי כאשר הרוב היה חילוני. לכן היה פשוט יותר במובנים מסויימים, שכן ההחלטות התקבלו על ידי מישהו אחר, ויכלנו לדבוק בעמדה ההלכתית הפשוטה והברורה. ספציפית לגבי השבת אמרנו שאסור לפתוח מקומות בילוי בשבת ושאסור להנהיג תחבורה ציבורית בשבת. גם ככה ההחלטות לא התקבלו לפי מה שאנו בני הציונות הדתית דרשנו, אלא היתה פשרה כזאת או אחרת, ואנו השמענו את קולה של ההלכה.


אך בזמן האחרון המצב השתנה, ובירושלים ביתר שאת. פתאום בירושלים אנו בני הציונות הדתית כבר מהווים מספר לא מבוטל של חברי מועצת העיר. יתרה מכך, ההתחרדות המואצת של עיר גרמה לכך שהציבור הציוני התאחד איחוד היסטורי, במאמץ לשמר את ירושלים עיר ציונית ומסבירת פנים לכל יהודי באשר הוא. כך יוצא שישנם חברי מועצה דתיים (ואני ביניהם) שמייצגים את הציבור הציוני בעיר- חילוניים ודתיים כאחד. אנחנו כבר איננו דתיי מחמד, אלא דתיים שמובילים ציבור ציוני: חילוני ודתי ואחראים לגורלו לצרכיו. 


האם אנו מסוגלים למלא תפקיד כזה? האם אנחנו מסוגלים להנהיג?


המרחב הציבורי בשבת בירושלים אינו אוהד את הציבור החילוני. כמעט ואין לאנשים שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי שלה מקומות לחגוג את השבת, לנוח, לנפוש ולבלות. יש מעט מוסדות תרבות, מסעדות ובתי קפה שפתוחים בשבת, ולהורים וילדים אין כמעט בכלל מקומות לבלות ביחד בשבת. כמעט כל מי שאינו שומר שבת, יוצא ברכבו אל מחוץ לעיר, לערים אחרות שבהם אפשר לבלות ולחגוג את השבת באופן שאינו הלכתי. חשוב להבחין שהעובדה שאין לציבור זה מקומות בילוי בשבת בירושלים לא גורמת לו לשמור שבת, ואולי אף גורמת לו לחלל שבת ביתר שאת בנסיעותיו מחוץ לעיר. 


נשאלת השאלה מהי האחריות שלנו הציבור הממלכתי דתי בירושלים לשבת של אחינו החילוניים, או אחינו שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי הקלאסי שלה, אך מעוניינים בשבת מנוחה. האם יש לנו אחריות לשבת הזאת? לפי השיח החדש בירושלים- של שיתוף פעולה בתוך המחנה הציוני פלורליסטי: הציונות הדתית והחילוניים- אזי יש לנו אחריות. האם אנחנו בציונות הדתית מסוגלים לקחת אחריות על השבת הזאת? האם התפילה שאנו אומרים מידי בוקר: "שלא תביאיני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" חלה פה, ובעצם עדיף שנמנע מן הניסיון הזה כדי שלא נתבזה? או שאנו מסוגלים לנסח מחדש את האחריות שלנו למדינת העם היהודי, למפעל הציוני ולחברה הישראלית? 


מי שהתווה את השיח ההלכתי, המנהיגותי והחברתי לעניין זה הוא הרב מדן, שכבר לפני למעלה מעשור ביחד עם פרופ' רות גביזון ניסח אמנה חדשה ליחסי דת ומדינה. באמנה נקבע שמקומות מסחר יהיו סגורים בשבת אך מוסדות תרבות ובילוי יהיו פתוחים. האמנה הזאת היא נר לרגלי, והעיקרון שקבע הרב מדן מאפשר לי לקבל החלטות בנושאי השבת. יתרה מכך, על פי עקרונות האמנה בתפקידי במועצת העיר בירושלים כאחראית על המתנסים הייתי שותפה למהלך של פתיחת המתנסים בשבת בבוקר למשפחות עם ילדים קטנים. זאת לאחר שהבנתי שמשפחות עם ילדים ממש סובלים בשבת בבוקר בעיר, והובהר שזה גורם לשתי תוצאות-  לעזיבה של אותם משפחות את העיר, ולסבל מתמשך בשבת. שתי תוצאות שהן חמורות עבורנו.    


אני קוראת את שכתבתי, ואני יודעת שזה לא פשוט. יותר מאשר אנחנו שמרנו על השבת, השבת שמרה עלינו. לחשוב על מקומות מחללים שבת, ועל מהלך של הציונות הדתית לפתוח מקומות בילוי בשבת, זה כמעט הפוך לכל מה שהתחנכנו עליו. אך עמדות המפתח אותם אנו מאיישים, והאחריות שלנו למפעל הציוני ולעם ישראל, מכריחה אותנו להגדיר מחדש את האופן בו אנו ממשים את הערכים שלנו. 
אני מאמינה בחסנה של הציונות הדתית להבין את תפקידנו המשתנה, וביכולת שלנו לקחת אחריות על השבת בישראל, כחלק מתפיסה רחבה יותר של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל- ראשית צמיחת גאולתנו. 


המאמר פורסם לראשונה בגיליון פרשת השבוע של ארגון צהר.

החודש ה – 11, הוזלת הצהרונים, שמירה על עיר פלורליסטית והפרדה במרחב הציבורי

שלום לכם ירושלמים יקרים, על הפרק הפעם: החודש ה – 11, הוזלת הצהרונים, שמירה על עיר פלורליסטית, הפרדה במרחב הציבורי, סיור לארה"ב ואירועים קרובים:

נהוג לאמר שלפני כמאה שנים האתגר היה התיישבות, אחר כך הגיע הביטחון, בהמשך הכלכלה, ועכשיו לדעתי יש לנו שני אתגרים מרכזיים: להסדיר את היחסים בין דת ומדינה ולדאוג למעמד הביניים, שהוא עמוד השדרה של החברה הישראלית.

הרבה מאוד קרה בתקופה האחרונה ואני שמחה להגיש לכם עדכון מתומצת של העשייה שלי:

החודש ה-11
חברים יקרים אני שמחה לבשר על צאתו לדרך של החודש ה-11. כן כן, זה התחיל במשאלת לב, ולאחר המון עבודה עם כל הגורמים העירוניים הצלחנו לגרום לזה לקרות. החופש הגדול בגני הילדים בירושלים מתקצר בחודש, ויתקיים רק במהלך חודש אוגוסט. החוויה המרכזית שלי היא "אם תרצו אין זו אגדה” - יש תקציב לכל דבר חשוב. שנתיים וחצי של עבודה סיזיפית סוף סוף מניבה פירות. זאת גם הזדמנות להוקיר את דבורה גבעתי (הממונה על גני הילדים בעיריית ירושלים) ואת צוותה המקצועי, שעושים עבודת קודש וגורמים לתקציב ולהחלטה העירונית להתממש. כיוון שזאת השנה הראשונה להפעלת התכנית, לחלק מן הגנים המידע לא הגיע בצורה מסודרת מן העיריה. לפיכך, קודם כל וודאו שקיבלתם את הדפים שהפיצה העיריה בגנים. אם לא קיבלתם, תודיעו לי על-מנת שאוודא שהכל מגיע כמו שצריך. דבר שני, בכל שאלה או תהיה בעניין, אודה לכם אם תפנו אלי, ואני מבטיחה לברר את העניין ולחזור אליכם בהקדם. כתבה על הנושא ב"גלובס”.

המאמץ הבא שלנו בתחום גני הילדים הוא השבחת והוזלת הצהרונים. העובדה שכדי לצאת לעבודה צריך לשלם 1,600 ש"ח לגן עירוני (!) הינה בלתי מתקבלת על הדעת. מסתבר שיש במשרד התמ"ת למעלה ממאה מיליון שקלים לצורך הנחות בצהרונים לילדים במשפחות שבהן שני ההורים עובדים, אך התקציב הזה פשוט לא מנוצל. במילים אחרות, ישנו כסף שהמדינה רוצה לתת לנו (ההורים), אלא שמישהו במשרד התמ"ת מערים כל כך הרבה קשיים, שהכסף לא מגיע אלינו. לפיכך יזמתי יחד עם הגורמים המקצועיים בעירייה מהלך לניצול מלא של הכספים שנמצאים בתמ"ת, ובמקביל אנו פועלים ליצור מערך מול מפעילי הצהרונים על-מנת לשפרם. אני חושבת שיש לנו אחריות לדאוג לכך שילדי העיר ירושלים ישהו במוסדות חינוך מעולים, גם אם זה לאחר יום הלימודים הפורמלי, ובמקביל לדאוג לכך שיציאה לעבודה לא תעלה להורים כל כך הרבה כסף.

שמירה על עיר פלורליסטית:
בימים אלו הסתיים פסטיבל האופרה ברחבי העיר. הפסטיבל מביא מוזיקה לתוך חללים מעניינים וייחודיים בירושלים - מבנים שבהם השירה נשמעת מצוין. לצערי, הנציגים החרדים במועצת העיר, התנגדו לקיום האירוע, ויצאו לקמפיין שמטרתו לגרום להסרת תמיכתה של עיריית ירושלים בפסטיבל. לטענתם, העובדה שחלק מן האירוע מתקיים בכנסיות תגרום ליהודים לעבור עבירה בעצם כניסתם לכנסיה. מלבד העובדה שניתן לקיים דיון הלכתי על איסור הכניסה לכנסיה (או שמא יש כאלו שנוהגים שלא להכנס), בעיני זהו לא עיקר הדיון. יש לנו אחריות כנציגים הממונים על ניהול בירתה של מדינת-ישראל להציע אירועי תרבות עבור כלל הישראלים בארץ, שימשכו את הקהל הרחב לעיר ירושלים. בנוסף, ירושלים מקודשת לשלוש הדתות, ועל-כן אנו מחויבים לוודא כי לכל התרבויות יהיה מקום בעיר. לפיכך יצאתי בקמפיין לטובת הפסטיבל, תוכלו לקרוא על כך פה ופה.

הפרדה בחלוקת מסיכות ובקבר שמואל הנביא

לאחר שבג"ץ קבע כי הפרדה במרחב הציבורי אינה חוקית, רשמנו הצלחה נוספת כאשר שר הביטחון הורה להפסיק חלוקה של מסיכות אב"כ בביתנים נפרדים לגברים ולנשים. הודות לביטול ההפרדה, בני משפחה אחת אינן צריכים להתפצל עוד כדי לקבל מסכות אב"כ. כמו כן, גילינו (בעזרתם של חרדים רבים שמתנגדים להפרדה במרחב הציבורי), שביום ירושלים נערכה הפרדה לא חוקית בין נשים לגברים בקבר שמואל הנביא בכניסה לירושלים מכביש 443. אתם מוזמנים לקרוא על הנושא כאן.

חילול גן לזכר חייל ברמת אשכול – המאבקים בשכונת רמת אשכול בין חרדים לאלו שאינם, נמשכים לצערי. ההקצנה במרחב הציבורי מתבטאת גם בפגיעה בסמלי הריבונות והציונות. זהו חטא מוסרי מן הדרגה הראשונה לפגוע במשפחת חייל שנפל, שהקריבה את היקר לה מכל. תוכלו לקרוא כאן על פועלי בנושא.

סיור לארה"ב

לאחרונה שבתי מסיור בארה"ב, שם דיברתי בפני פורומים שונים והשתתפתי בכנס של פעילים יהודים העוסקים בתחומי סביבה וחברה שהגיעו מכל רחבי העולם. האירוע החשוב ביותר מבחינתי היה הרצאה שנתתי לכבוד יום העצמאות בפני אולם מלא של פעילים בפדרציה של ניו יורק. פדרציית ניו יורק עבדה בעבר באופן מאוד הדוק עם העיר ירושלים, אולם לפני כמה שנים, בעיקר לאור התנהגות העיריה בתקופת השלטון הקודם, החליטה הפדרצייה להפחית את פעילותה בעיר. אני חייבת להודות שאני רואה בפדרציית ניו יורק בפרט, וביהדות התפוצות בכלל, שותפים חשובים מאוד למהלך של שמירה על ירושלים כעיר מאפשרת, מגוונת ומזמינה לכל תושביה ולכל יהודי באשר הוא שם. לפיכך, ימים ספורים לאחר שנבחרתי לכהן כחברה במועצת העיר התחלתי לעבוד מול הפדרציה, ואני מאוד מאוד שמחה שהקשרים הולכים ומתהדקים. הביקור האחרון הבהיר לי עד כמה התקדמנו, ושהפדרציה חוזרת לאט לאט להתעניין ולתמוך בירושלים.  

שיחות בכל מיני הזדמנויות

אחד התחומים שחשובים לי כחברת מועצה הוא יצירת קשר עם כל מיני אנשים שאכפת להם ממה שקורה בירושלים, שמתעניינים ביחסי חילוניים-דתיים-חרדים, שדואגים לציונות, שרוצים לפעול למען החברה והמדינה, ושפעילים בכל מיני תחומים. אני חושבת שלדמויות פוליטיות יש גם תפקיד מחנך ויוצר מודעות - יצירת מודעות לחשיבות מערכת היחסים החיובית בין הציבור לבין ההנהגה הפוליטית שלו, יצירת מודעות לחשיבות הפעילות לטובת החברה והמדינה. לכן, אני מדברת בפני קבוצות באינספור הזדמנויות: בפני תלמידי תיכון, בפני סטודנטים, בפני קבוצות ירושלמיות, קבוצות מערים אחרות, קבוצות מחו"ל, ובפני כל מי שאני מקווה שאצליח להצית בו להט לעשיה.

אירועים

בעתיד הקרוב יתקיימו מספר כנסים בהם אני משתתפת. כולם מוזמנים להגיע ולהשתתף:

כנס ועידת הנשיא - יחל ב-21.6 (יום ג') ויסתיים ב-23.6 (יום ה'). בכנס זה אדבר בפאנל העוסק בירושלים, שיתקיים ביום ד'.

כנס אלול - יתקיים במוזיאון ארצות המקרא בתאריך 7.7, ה' בתמוז תשע"א, בשעות אחר-הצהריים והערב.

כנס קולך - אישה ויהדותה. יתקיים ב3.4 וב-4.7 (ימים א' ו-ב') בבית הספר "קשת". אני אדבר במושב העוסק בנושא "הכותל בידנו? מקום מגדר, קדושה ודת - מקומו של הכותל בתודעה הלאומית והדתית".

שלכם ובשבילכם,

רחל

סיכום שנתיים של פעילות כחברת מועצת העיר

ירושלמים יקרים,

חלפו שנתיים מאז כניסתי לתפקידי כחברת מועצה, ואני שמחה להגיש לכם את תקציר הפעילות שלי לתקופה זו. אתם שלחתם אותי למועצת העיר מתוך תקווה ומחשבה שאוכל לפעול כדי שירושלים תהיה עיר שנעים יותר לחיות בה, שהשירותים העירוניים יתאימו לצרכים שלכם, ומעל לכל, שירושלים תהיה עיר פלורליסטית ומגוונת המתאימה למשפחות צעירות, שכולנו נרגיש בה טוב. חלפו שנתיים, ואני מרגישה את מלא האחריות, לוודא שהתקוות שתליתם בי יתממשו, ואני פועלת ללא לאות למענכם ולמען העיר ירושלים.

לעיתים מערכות ציבוריות הן איטיות, ולוקח זמן עד שהחלטות מתקבלות, ועוד יותר זמן עד שאלו מבוצעות, אך שנתיים זה כבר פרק זמן שהתוצאות מתחילות להראות בשטח, ואני חייבת להודות שאני גאה בהצלחות. אני פועלת בהרבה מאוד נושאים, אך בשל קוצר היריעה בחרתי להתמקד במספר מצומצם של נושאים מרכזיים בהם אני עוסקת (להרחבה הקליקו על הכותרת):

• משפחות צעירות
• שמירת ירושלים כעיר פלורליסטית
• המנהלים הקהילתיים
• פניות ציבור וחיזוק הקשרים עם העולם היהודי

לסיכום,

עברו שנתיים, והחוויה הכי חזקה שלי היא שאפשר לשנות. נכון, זה לא קל, העבודה היא קשה, לעיתים שוחקת, ומעייפת, אבל תמיד מאתגרת ומעניינת, והכי חשוב, אם עובדים קשה, עקבי ונכון- בסוף מצליחים. נהנתי לכתוב את הסיכום הזה, בעיקר כי אני מרגישה שיש פה סיכום ביניים שמאפשר פתיחה של נושאים חדשים. ירושלים הוזנחה במשך כל כך הרבה שנים, שיש עוד הרבה לעשות למען העיר, ולמענינו הירושלמים.

אם יש לכם הצעות או רעיונות לנושאים שהייתם מעוניינים שאטפל בהם- אשמח מאוד לשמוע.

שלכם תמיד,

רחל עזריה,

חברת מועצת העיר ירושלים ומחזיקת תיק הגיל הרך והמנהלים הקהילתיים.

טלפון: 02-6296440

מייל: azrachel@jerusalem.muni.il

בלוג: http://rachelazaria.blogspot.com/

חפשו אותי גם בפייסבוק: Rachel Azaria

צביונה הפלורליסטי של ירושלים. סיכום 2009-2010

בירושלים יש לא מעט נושאים שקשורים למערכת היחסים בין חילוניים, דתיים וחרדים בעיר, והרצון לחיות בעיר מגוונת ופלורליסטית. הכלל שלאורו אני פועלת הוא אמנת גביזון מדן. פרופסור רות גביזון והרב יעקב מדן יצרו אמנה שמאפשרת חיים משותפים לחילוניים ודתיים. בכל כך הרבה מהנושאים שקשורים למערכות היחסים האלו אני מעורבת, לעיתים לפני הקלעים וברוב המקרים מאחורי הקלעים: מיקומם של בתי ספר וגני ילדים חרדים, והאפשרות שיקומו בשכונות לא חרדיות, מניעת הקמת ישיבות חרדיות בשכונות חילוניות, פתיחת מוסדות בילוי בשבת- על פי אמנת גביזון-מדן, ועוד.

מוסדות חינוך חרדים בשכונה חילונית- אחד האתגרים המרכזיים של ירושלים היא איך מאפשרים לקבוצות לחיות בשכנות. בהסכם הקואליציוני נאמר כי מוסדות חינוך חרדים לא יוקמו בשכונות לא חרדיות. גם החרדים חתומים על המסמך הזה. הכלל הזה יחסית נשמר, ואני עובדת קשה כדי לוודא שהכלל לא מופר, בכל מיני מקרי ביניים. גני חב"ד הם מקרה ביניים כזה. כיון שחלק מן הילדים שלומדים בגנים האלו אינם חרדים, לכאורה זה לא בלתי סביר שהם יוקמו בשכונות לא חרדיות. אך גן חב"ד מוגדר על ידי העירייה כגן חרדי, וככזה משפיע מהר מאוד על אופי השכונה. ולצערי כבר גיליתי שוב ושוב שהגן הראשון הוא רק בשורה לקראת מה שעתיד לקרות. מעבר לכך, לעיתים קרובות התלמידים אינם בכלל מהשכונה. כך עצרנו את הקצאת הקרקע לגני חב"ד בגוננים. אך זה לא רק חב"ד בשכונות חילוניות. לעיתים קבוצות חרדיות מגוונות מעלות רעיון להקים בית ספר חרדי בשכונה חילונית, וגם עם זה צריך להתמודד, כך עצרתי עם לשכת רה"ע הקמת בית ספר חרדי בקריית יובל. כך לגבי הרבה מאוד רעיונות שהסתובבו בעירייה ולא קרמו עור וגידים לאחר שיצאתי חוצץ נגדם, הוכחתי שאין צורך בהם, ושהם מנוגדים להסכם הקואליציוני.

רב ראשי לירושלים- זה כמה שנים שאין רב ראשי בירושלים, לאחר שבעבר נעשו ניסיונות למנות רב ראשי חרדי לעיר, רה"ע ניר ברקת התחייב שיהיה רב ראשי ציוני. בעיני מדובר בסוגיה חשובה ביותר, שכן מעבר לכל, רב ראשי לעיר הבירה חייב להיות כזה שמייצג את ערכיה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. מתחילת הקדנציה, מתנהל מאבק עיקש כדי לוודא שאכן כך יקרה. יחד עם  מתנדבים מתנועת "ירושלמים" ו"נאמני תורה ועבודה" יצאנו לקמפיין ציבורי כדי להבהיר לציבור עד כמה המהלך הזה חשוב. לאחר שראינו שיש התעניינות הולכת וגוברת, החל תהליך איסוף נציגי בתי הכנסת. פה הייתה לנו אחריות ומחויבות לוודא שיהיו נציגים מבתי כנסת ציוניים במגוון שכונות בעיר. וכך היה. ההיענות הייתה מדהימה, כמו תמיד כשמדובר בקמפיין למען ירושלים. בהמשך הבנו ששר הדתות מנסה לעשות מחטף, והגשנו בג"צ. כמו תמיד, העניין הוא בסופו של דבר להיות תמיד עם האצבע על הדופק. תמיד. התהליך נמשך, אנחנו עוד לא יודעים מתי הוא יגמר, אבל לנו יש סבלנות.

הכותל- לפני כשנה וחצי בביקורי בכותל נחרדתי לראות את השינוי שקרה למקום. בכל מקום היו שלטים שקוראים לגברים ונשים לעמוד בנפרד, היה שלט של מעבר לגברים בלבד, חמשת דגלי ישראל נעלמו מהתרנים. עזרת הנשים הייתה קטנטנה ביחס לעזרת הגברים, והיו סדרניות צניעות בכל מקום. בכל מקום. אפילו אני כאישה דתית, שרגילה לעזרת נשים בבית כנסת, ולדרישות צניעות מוכרות, הרגשתי מאוד לא בנוח. לא רציתי לדמיין איך נשים חילוניות מרגישות באותו מעמד. זה הצטרף לפרשה שהתפוצצה באותה העת סביב חוסר ההסכמה של רב הכותל לקיים טקסי התאזרחות לעולים חדשים ברחבת הכותל, כפי שהיה נהוג.

התחלתי להתעסק בנושא וכך התחלתי לקבל פניות של מדריכי סיורים שסיפרו לי על מה שקורה בכותל. סיפרו לי על קבוצות שבאות לכותל ושרות "עם ישראל חי", וסדרניות צניעות רצות אליהן ונוזפות בהם שכאן אסור לשיר ביחד גברים ונשים, ובכלל פה נשים לא שרות, ושיעמדו בנפרד. זה היה נראה לי בלתי נסבל. לפיכך יחד עם תנועת "ירושלמים" קיימנו קמפיין נרחב לשינוי הנעשה בכותל. כששיא הקמפיין היה הדלקת נרות חנוכה יחד עם נאמני תורה ועבודה, התנועה המסורתית, וארגונים נוספים. והאמת היא שזה השפיע. שלטי ההפרדה נעלמו, דגלי ישראל חזרו. המעבר לגברים בלבד כמעט נעלם, וסדרניות הצניעות נהיו טיפה יותר מרוסנות. אבל אלו היו רק צעדים ראשונים. ואז הגיע מכתב לרה"ע מטעם רב הכותל. מכתב שבעקבותיו רה"ע קרא אותי, את ענת מופקדי נציגת תנועת "ירושלמים", את רב הכותל ומנכ"ל "הקרן למורשת הכותל" אליו למשרד לשיחה. הוא הציע לנו לדבר במקום להתכתש. כך נכנסו למו"מ. אנחנו בעיצומו של המו"מ, התוצאות ניכרות כבר בשטח, ואכן כבר אין כל כך הרבה תלונות על הנעשה בכותל.

מפגינים נגד ההפרדה מול בית המשפט העליון

הפרדה במרחב הציבורי- קמפיין נוסף שאני מתעסקת בו כבר לאורך זמן הוא הקמפיין נגד ההפרדה במרחב הציבורי. הכל התחיל אצלי כאשר בזמן קמפיין הבחירות אגד סרבו לפרסם תמונה שלי על האוטובוס, מה שמהר מאוד התברר כמדיניות של אגד שאף אישה או ילדה או קשישה לא מופיעות על אוטובוסים בירושלים בשל התנגדותם של חרדים. כך הבנתי והכרתי את הרומן של אגד עם הציבור החרדי. המשכתי לעקוב אחר הרומן, וכך נחשפתי לקוי ההפרדה. קוים בהם נשים נדרשות לשבת מאחור (!) וגברים מקדימה.

בתחילה ארגנו, תנועת "ירושלמים" ואנוכי הפגנה קטנה של כ-20 איש, כהפגנת נגד להפגנה של למעלה מאלף חרדים. ומאז אני עוסקת בעניין. יצרנו מערכת יחסים עם "המרכז לפלורליזם יהודי" שהגיש את הבג"צ, ועם ארגונים נוספים, ובכל פעם היה דיון בבג"צ, וידאנו שהנושא עולה על סדר היום הציבורי. דרך נוספת להעלאת המודעות לנושא היה בשיתוף פעולה עם ענת צוריה, וסרטה "סוררת", הקרנו את הסרט ויצרנו שיח ודיון בנושא. הרעיון היה לגרום לשיח הציבורי להיות על העניין העקרוני, ולהבהיר שיש פה בעיה קשה, ופגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.

שיא משמעותי בקמפיין היה בהפגנה שערכנו יחד עם פורום ירושלים חופשית שבה היו 2,000 איש שקראו נגד ההפרדה, וכ-15 חרדים שבאו להפגין בהפגנת נגד. מבחינתי הייתה פה סגירת מעגל, לעומת ההפגנה הראשונה בה השתתפנו. אך הקמפיין נגד ההפרדה במרחב הציבורי התרחב גם להפרדה ברחובות. בשקט בשקט מתרחבת ההפרדה במרחב הציבורי גם למחוזות אחרים, מלבד אוטובוסים.

בחול המועד סוכות גיליתי, יחד עם ארגונים נוספים שמתקיימת הפרדה בין גברים לנשים ברחובות מאה שערים. ההפרדה נעשתה על ידי גדר שהוצבה ברחוב, וסדרנים שדרשו מאנשים ונשים להיפרד. המשטרה לא עשתה דבר כדי למנוע את ההפרדה. לפיכך עתרנו לבג"צ, וניצחנו. בג"צ אמר בקול רם וברור כי לא תתכן הפרדה במרחב הציבורי במדינת ישראל, וכי ההפרדה מנוגדת לחוק.

לפני שבועיים התקיים הדיון המסכם בבג"צ בנושא קווי ההפרדה. בימים אלו שופטי בג"צ כותבים את פסק הדין. אמנם בג"צ והמדינה אמרו כי קווי ההפרדה אינם חוקיים, אך כעת מה שעומד למבחן זה עד כמה מעשית מנעו את קיומה של ההפרדה, או שכמו שהשופט רובינשטיין אמר, יהיה פה ישראבלוף, כולם ידעו שזה לא חוקי ויעלימו עין. פסק הדין שנכתב בימים אלו עתיד להשפיע על כך. אעדכן כשיפורסם פסק הדין.