על המרחב הציבורי בשבת בירושלים

הגיע הזמן שאנו בציונות הדתית נבחין בשינוי הדרמטי שעברנו. אנחנו כבר לא קבוצה קטנה ושולית, ואיננו נדחקים הצידה, אלא אנחנו מאיישים עמדות מפתח בחברה הישראלית. השינוי שחל בציבור שלנו, מציבור נלווה, לשותף בהנהגה, דורש מאיתנו להתחיל לבחון מהם העקרונות לפיהם אנו מקבלים החלטות אודות אופיה של החברה הישראלית ומדינת ישראל- מדינת העם היהודי. 


בעבר, הכלל הברור היה שכיון שלא היינו מופקדים על הנהגת הציבור במדינת ישראל, אלא תמיד היינו בתפקיד ה"דתי מחמד", היינו אחראים על תחומים דתיים, ועל השמעת הקול הדתי כאשר הרוב היה חילוני. לכן היה פשוט יותר במובנים מסויימים, שכן ההחלטות התקבלו על ידי מישהו אחר, ויכלנו לדבוק בעמדה ההלכתית הפשוטה והברורה. ספציפית לגבי השבת אמרנו שאסור לפתוח מקומות בילוי בשבת ושאסור להנהיג תחבורה ציבורית בשבת. גם ככה ההחלטות לא התקבלו לפי מה שאנו בני הציונות הדתית דרשנו, אלא היתה פשרה כזאת או אחרת, ואנו השמענו את קולה של ההלכה.


אך בזמן האחרון המצב השתנה, ובירושלים ביתר שאת. פתאום בירושלים אנו בני הציונות הדתית כבר מהווים מספר לא מבוטל של חברי מועצת העיר. יתרה מכך, ההתחרדות המואצת של עיר גרמה לכך שהציבור הציוני התאחד איחוד היסטורי, במאמץ לשמר את ירושלים עיר ציונית ומסבירת פנים לכל יהודי באשר הוא. כך יוצא שישנם חברי מועצה דתיים (ואני ביניהם) שמייצגים את הציבור הציוני בעיר- חילוניים ודתיים כאחד. אנחנו כבר איננו דתיי מחמד, אלא דתיים שמובילים ציבור ציוני: חילוני ודתי ואחראים לגורלו לצרכיו. 


האם אנו מסוגלים למלא תפקיד כזה? האם אנחנו מסוגלים להנהיג?


המרחב הציבורי בשבת בירושלים אינו אוהד את הציבור החילוני. כמעט ואין לאנשים שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי שלה מקומות לחגוג את השבת, לנוח, לנפוש ולבלות. יש מעט מוסדות תרבות, מסעדות ובתי קפה שפתוחים בשבת, ולהורים וילדים אין כמעט בכלל מקומות לבלות ביחד בשבת. כמעט כל מי שאינו שומר שבת, יוצא ברכבו אל מחוץ לעיר, לערים אחרות שבהם אפשר לבלות ולחגוג את השבת באופן שאינו הלכתי. חשוב להבחין שהעובדה שאין לציבור זה מקומות בילוי בשבת בירושלים לא גורמת לו לשמור שבת, ואולי אף גורמת לו לחלל שבת ביתר שאת בנסיעותיו מחוץ לעיר. 


נשאלת השאלה מהי האחריות שלנו הציבור הממלכתי דתי בירושלים לשבת של אחינו החילוניים, או אחינו שאינם שומרים שבת במובן ההלכתי הקלאסי שלה, אך מעוניינים בשבת מנוחה. האם יש לנו אחריות לשבת הזאת? לפי השיח החדש בירושלים- של שיתוף פעולה בתוך המחנה הציוני פלורליסטי: הציונות הדתית והחילוניים- אזי יש לנו אחריות. האם אנחנו בציונות הדתית מסוגלים לקחת אחריות על השבת הזאת? האם התפילה שאנו אומרים מידי בוקר: "שלא תביאיני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" חלה פה, ובעצם עדיף שנמנע מן הניסיון הזה כדי שלא נתבזה? או שאנו מסוגלים לנסח מחדש את האחריות שלנו למדינת העם היהודי, למפעל הציוני ולחברה הישראלית? 


מי שהתווה את השיח ההלכתי, המנהיגותי והחברתי לעניין זה הוא הרב מדן, שכבר לפני למעלה מעשור ביחד עם פרופ' רות גביזון ניסח אמנה חדשה ליחסי דת ומדינה. באמנה נקבע שמקומות מסחר יהיו סגורים בשבת אך מוסדות תרבות ובילוי יהיו פתוחים. האמנה הזאת היא נר לרגלי, והעיקרון שקבע הרב מדן מאפשר לי לקבל החלטות בנושאי השבת. יתרה מכך, על פי עקרונות האמנה בתפקידי במועצת העיר בירושלים כאחראית על המתנסים הייתי שותפה למהלך של פתיחת המתנסים בשבת בבוקר למשפחות עם ילדים קטנים. זאת לאחר שהבנתי שמשפחות עם ילדים ממש סובלים בשבת בבוקר בעיר, והובהר שזה גורם לשתי תוצאות-  לעזיבה של אותם משפחות את העיר, ולסבל מתמשך בשבת. שתי תוצאות שהן חמורות עבורנו.    


אני קוראת את שכתבתי, ואני יודעת שזה לא פשוט. יותר מאשר אנחנו שמרנו על השבת, השבת שמרה עלינו. לחשוב על מקומות מחללים שבת, ועל מהלך של הציונות הדתית לפתוח מקומות בילוי בשבת, זה כמעט הפוך לכל מה שהתחנכנו עליו. אך עמדות המפתח אותם אנו מאיישים, והאחריות שלנו למפעל הציוני ולעם ישראל, מכריחה אותנו להגדיר מחדש את האופן בו אנו ממשים את הערכים שלנו. 
אני מאמינה בחסנה של הציונות הדתית להבין את תפקידנו המשתנה, וביכולת שלנו לקחת אחריות על השבת בישראל, כחלק מתפיסה רחבה יותר של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל- ראשית צמיחת גאולתנו. 


המאמר פורסם לראשונה בגיליון פרשת השבוע של ארגון צהר.