מחשבות של פמניסטית דתיה ביום האשה

כשהייתי בת 18, בוגרת טרייה של בני עקיבא והחינוך הממלכתי דתי, אליס מילר ניצחה במאבקה בבג"ץ ופרצה דרך לנשים להיות טייסות בחיל האוויר הישראלי. הדור שלי ואני צמחנו מתוך מאבקים כמו זה של אליס מילר. אני מוקירה תודה לפורצות הדרך, הנשים הפמניסטיות שנאבקו כדי שלכולנו תהיינה חירויות גדולות יותר וחיים טובים יותר. 

באופן אישי, אני מוקירה תודה גם לקב"ה על שזיכה אותי להיוולד לאחר המהפכה הפמיניסטית. אני מודעת לעובדה שבעבר לנשים לא היו החירויות שיש לנו היום - האפשרות ללמוד, לעבוד ולקבל שכר, לעזוב בעל מכה, לייצג ציבור, לבחור ולהיבחר. ובכל זאת, בתור דתייה, הקונפליקט הפמיניסטי שלנו כפול ומכופל. 

לפני כעשור, חברה טובה, דתייה, בהיותה סטודנטית לרפואה, התלוותה לניתוח ברית מילה לילד. הרופא והיא ארגנו את הפציינט. הכל היה מוכן, הילד בן ה-10 כבר היה מורדם, ורגע לפני שהיה צריך לחתוך - צלצל הסלולרי של הרופא והוא יצא לענות. בעודו עונה הוא סימן לה לחתוך. היא לא חשבה פעמיים וחתכה.   

אחרי שיצאה מחדר הניתוח, נפל לה האסימון שהיא בעצם עשתה ברית מילה. רגע, האם בכלל מותר לה כאישה לעשות ברית מילה? האם הברית תקינה? האם הילד יצא ידי חובה? עוד ועוד שאלות טרדו את מנוחתה. היא פנתה לרב ושאלה אם מותר לאישה לעשות ברית מילה. בסופו של דבר תשובת הרב הייתה שאמנם עקרונית נשים לא אמורות לבצע ברית מילה, אך אם כך היה, הילד יצא ידי חובה בדיעבד. מזל. 

אותה חברה התמחתה בהמשך הדרך בנוירו-כירורגיה, והפכה למנתחת מוח. כי לשמחתנו, אישה במדינת ישראל יכולה להיות מנתחת מוח או מנתחת לב, להשתיל איברים ולהציל חיים. אבל את הניתוח הפשוט ביותר בעולם, ברית מילה, אישה דתייה עדיין לא יכולה לקיים. 

וכאן בדיוק נמצאת המורכבות עבורנו, הנשים הדתיות. בשנים האחרונות גדל הפער בין האפשרויות שיש לנו כנשים בעולם הכללי ובחברה בישראל ובין האפשרויות שיש לנו כנשים דתיות בתוך החברה הדתית, בבית שלנו ובקהילה שלנו. 

אישה בישראל יכולה להיות נשיאת בית המשפט העליון, אבל לא להיות דיינת פשוטה בבית הדין הרבני. אישה יכולה להיות שליחת ציבור ולייצג בכנסת מאות אלפי אנשים שהצביעו עבורה, אך היא לא תוכל להיות שליחת ציבור במניין בבית כנסת. הפער הזה הולך ומקשה עלינו, כחברה דתית. 

הדור שלי מצליח להכיל את המורכבות, כי אנחנו דור שצמח מתוך המאבקים, ועוד לא היה לנו ברור שנשים יכולות לעשות הכל. אך אין לי ספק שבדור הבא המתח הזה לא יהיה נסבל. אני חושבת על הבנות שלי: הן רואות בטלוויזיה נשים במפלגות ובבתי המשפט, ואת עדה יונת כלת פרס נובל ואת רבקה כרמי נשיאת אוניברסיטת בן גוריון. אם אני חגגתי כשפתחו את קורס הטיס לנשים, הרי שהיום בנותיי גדלות בידיעה שיש נווטת קרב דתייה. להן יהיה קשה יותר לקבל את המציאות הדתית. 

כיצד נסביר לבנות שלנו את הפער בין החיים בחוץ ובין חייהן במקום הקרוב ביותר - במסורת, בבית הכנסת, בקהילה? אלה השאלות שעולות אצלנו, הפמיניסיטיות הדתיות, ביום האישה. השאלות האלה צריכות להטריד ולהעסיק את החברה הדתית ואת הרבנים. זה אתגר שאפשר וצריך להתמודד איתו, ואין ספק שזה יקרה במוקדם או במאוחר. ועדיף מוקדם.